לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו שאני חי על פניו של כדור ענק. על פני הכדור חיים אנשים כמוני. גם בצידו השני – שם הם תלויים במהופך, עם הראש למטה. אם אחליט לצאת למסע, ללכת ולא לשוב לעולם, סופי שאמצא את עצמי חוזר למקום שממנו יצאתי.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה. אני שוכב בלילה על הגב ומביט לשמיים ונדמה לי שכל כוכב הוא שמש, ויש עוד שמשות לאינסוף וכדורים ענקיים סביבן וכולם חגים על צירם וזה סביב זה בנשף מחולות, מראשית הזמן ועד קיצו.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו יש סביבי המון יצורים בלתי נראים. הם נמצאים בכל מקום, באוויר, על הרצפה, ובתוך האוכל, ועל הבגדים, והכי מוזר, גם בתוכי. הם חיים בתוכי, בתוך הגוף, בכל מקום, בכמות אינסופית. כמו בעולם מקביל הם חיים, מתרבים, מתים, נלחמים זה בזה, כובשים להם שטחים, עולים ויורדים, כאילו גופי הוא עולם בפני עצמו, וכל יום שלי הוא היסטוריה שלמה.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה, כאילו כל מה שסביבי, כל האנשים והבתים, החיות והעצים, העננים והים וההרים, ובטן האדמה, ואפילו העשן וריח הפרחים, כולם עשויים מאותן אבני בניין קטנות. ואם נפרק הכל עד היסוד, נישאר בדיוק עם אותן אבנים, ולא משנה ממה התחלנו. אבל אז, אף אחד לא ידע להרכיב אותן חזרה.
לפעמים יש לי הרגשה מוזרה שאנחנו בעצם לגמרי לבד, ואף אחד לא יודע. שנחיה ואחר כך נמות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
