מוקפים באריזות קטנות של סיבה ותוצאה. כאשר התוצאה הצפויה מתקבלת, יש מנוחה ונחת, אבל עד אז, רק מתח והמתנה. אפילו מעשה פשוט, כמו לשלוח מכתב. המכתב חייב להגיע ולהתקבל, רק אז המעשה מושלם. זו אחת הפנים של חוש הצדק למשל. יש צורך עז לראות את הרשע בא על ענשו. רק אז תבוא גאולה לנפש. כשאני אומר משהו – אני מצפה לתשובה. כשאני כותב כאן – אני מצפה לתגובה.
גם לחוש הדרמה שלנו יש דרישות – סוף מעשה בחגיגה גדולה. מעשה מונחה מטרה, נניח בניית קתדרלה, מגיע לסיומו, ובסיום אקט של הקלה והתפרקות, והדבר מוליד מעצמו אירוע גדול לציון ההישג.
לרוץ לספר לחברה – זהו אינסטינקט. קשה להתאפק ולשמור סוד משום שבכך אנו נאלצים לוותר על אקט הסיום. קפיץ מתוח חייב להשתחרר. אקדח על השולחן חייב לירות. לכן, ראשי ממשלה מצטטים מקורות זרים על תקיפה כזאת או אחרת, וראשי המערכת חייבים לספר ש"יש דברים שאסור לדבר עליהם, ולא נוכל לעולם". וההודאה הזאת עושה את העבודה ומספקת את ההקלה שבלעדיה, הסוד מקנן בבטן, כלוא כמו בחור שחור, והוא כבד ומעיק וטעון כמו פצצה.
על כן המצווה הנעלה ביותר והקשה ביותר היא מתן-בסתר. המצווה ששכרה – מצווה. שיושבת כמו אבן, ומתים להגיד, לרמוז, אבל שותקים. שאין בה את סגירת המעגל של הכרת התודה (כמו המכתב שהכריחו אתכם לכתוב כשזכיתם במלגה). גם תרומת איברים בסתר. או תרומת זרע, שאמנם ניתנת בתשלום, ונקנית בכסף, עדיין – אתה אבא מבלי לדעת אם אתה אבא. והאפשרות - יום אחד לפתור את התעלומה, רובצת כעול וכתקווה בו זמנית. וגם תרומת זרע ישירה, שלא באמצעות הבנק אלא בשיטה הישנה והטובה, גם שם נשארים סודות והם נעולים בארון שבבטן, ומי שיודע שותק. שותק ומתייסר, והגילוי תלוי על סף הלשון. אמת שיש בה אמת אבל אין בה תועלת. לגלות לילד שאביו אינו אביו, כי האמת מתעקשת על גירסא אחרת. וגם אמא, מי יכול להאמין, היא רק מאמצת. והכי קשה, הכי קשה, לקחת סוד לקבר. למרות שזה הדבר היחיד שבאמת אפשר לקחת לשם.