כל הדברים גדולים כקטנים

אחרי הפסקה ארוכה מאד כיוונתי את הרדיו לקול המוסיקה. נשמע כינור מנגן, ותוך כדי נהיגה שקעתי בהרהורים. אני לא כל כך אוהב את הצלילו הצורם במקצת של הכינור, אבל כמה מהיצירות היפות ביותר שנכתבו הם קונצ'רטי לכינור. הקונצ'רטי של בְּרוּך*, באך, בטהובן וצ'ייקובסקי (ולא ברהמס, למקרה שהתחלתם לחשוב שכולם מתחילים ב – 'ב'), כולם יצירות מופת שאני מאד מאד אוהב. אבל דומני שבין הקונצ'רטי לכינור יש מנצח אחד ברור – זה של מנדלסון. גם הסוד שלו פשוט. הוא יפה וכובש מהשניה הראשונה. ללא שום הכנה הוא מתחיל בשיא ולא משאיר זמן ומקום להתחרט. הבעייה בהאזנה לקטע כזה היא שצריך להגיע מוכן. אם אתם שומעים בהיסח הדעת לא תקבל השניה הראשונה את הקשב הראוי, ופיספסתם. מין אמנות של תיזמון-חד-פעמי. ובעוד שברדיו קולות דיבורים והסברים כלשהם, אני מהרהר על הקטע, וחושב שצריך להציג אותו בנבחרת הפלייליסט. וצריך לשים רק את הפתיחה. לא את הפרק הראשון כולו, שאורכו כ-7 דקות, אלא ממש הפתיחה – משהו כמו דקה או שתיים לכל היותר. ואני חושב על עבודת עריכה קלה – להכין את הקטע ולהביאו לכאן. עודי שקוע בהרהורים, וקול המוסיקה ברקע, אני שומע לפתע ברדיו את הקונצ'רטו של מנדלסון מתנגן. כאילו לא די בכך, כעבור דקה או שתיים לכל היותר, עם שוך הפתיחה, נעצרה הנגינה ונשמעו מחיאות כפיים. אני מוכן להישבע שזה היה מהרדיו ולא מהראש שלי.

כמובן שמכאן ואילך הקשבתי לתכנית בקשב רב. היו בעיקר דיבורים והסברים, ובסיום הסתבר לי שהיה זה קונצרט מוסבר של ד"ר אסתרית בלצן במסגרת הקתדרה למוסיקה. התכנית עסקה דווקא בקונצ'רטו הראשון לפסנתר של יוהנס ברהמס, אך היא פסעה אליו באריכות ובמתינות רבה, כמו דרך ארוכה ומתפתלת אל פסגתו של הר, עם הרבה פינות מנוחה.

אגב, יש עוד יצירה אחת שבה, אם פיספסתי את רגע הפתיחה, אני מרגיש שפיספסתי הכל – הסימפוניה הרביעית של ברהמס**.