אחרי שתיקה ארוכה הפכו השנים האחרונות למסע פרידה מתמשך מהלהקות והמבצעים הגדולים של שנות ה-60 וה-70. חלק מהם ראינו גם בארץ. מפגש פרידה כזה, אחרי השתיקה הממושכת, הוא תופעה מעניינת. כמו בני הדור השלישי הצמאים להפגש עם סביהם, דקה לפני שיהיה מאוחר, לשמוע את מה שהיה שם. או מסעות השורשים של אותם הסבים. הזדמנות אחרונה, לפני שהכל יהפוך לגעגוע.
זמרים מתים באחת. להקות עבר גוועות לאט. קווין ממשיכה להופיע, ללא פרדי מרקיורי. הדלתות ניסו להמשיך איכשהו, בלי ג'ים מוריסון. קשה למצוא תחליף לזמר כריזמטי בעל קול יחודי, ועל כן להקות העבר הולכות ודועכות.
בלי ג'ים מוריסון
הצליל של כלי הנגינה יחודי ודומיננטי יותר מאשר צורת הנגינה של מי שמפעיל אותו. קל יחסית להיות חקיין נגינה, ולכן אפשר למצוא תחליף כמעט לכל נגן בהרכב. אפילו הביטלס החליפו את המתופף. אבל כמעט בלתי אפשרי להחליף סולן. על כן להקות העבר הן יצור בסכנת הכחדה, כמו הנמרים האחרונים, שכבר עברו את גיל הפוריות.
עוד יותר קשה להחליף או לעדכן חברים בלהקה שחבריה הם המגדירים שלה. איך נחליף את אחד החברים של אמרסון, לייק ופלמר? או סיימון או גרפונקל? אפשר להזמין את דוד גרפונקל להופיע עם סיימון אבל זה לא זה. ומי יחליף את קרוסבי, סטילס או נאש שגם הם עדיין חוגגים את הפרידה הממושכת? היתה תקופה שהרכבים כאלה היו אפנתיים במיוחד, וגם בארץ יכולנו לשמוע את סילבן ויאיר (לא שלום ולפיד) או שוקי ודורית (בדרך כלל, תוך יצירת להיט יחיד בעל חיי נצח, ועוד נפגוש אותם).
ומה עם להקות של אחים? איך בונים הרכב חדש לאחים אוורלי – הרכב חשוב שיש לו מניות בהקמתם של סיימון וגרפונקל (מה שמזכיר לי, בהמשך לתגובה שעלתה בפוסט הקודם, שהשיר (שאני לא אוהב במיוחד) Wake up little Susie ששרים סיימון וגרפונקל הוא במקור של האחים)? בינתיים, בגיל 75, גם הם ממשיכים להופיע. ואין ספק, בכל הופעה שרים את להיטם הגדול All I have to do is dream.
הרכבים קוליים של אחים היו פופלריים מאד בראשית שנות השישים. הזכרנו את ה-Gibb Brothers, הלא הם ה-Bee Gees, והשירים היפים שלהם. לא תמיד מתגלה המהות המשפחתית בשם הלהקה. אחד ההרכבים החשובים והמשפיעים באותה תקופה היו ה-Beach Boys, שרק לאחרונה הסתבר לי שהיה מבוסס על שלושה אחים ובן דוד. הם יצרו להיט שחייב להיות בכל עשיריה פותחת של התקופה. שניים מהאחים מתו מזמן. הלהקה הדגימה במהלך השנים את התסריט האופייני ללהקה מתפרקת. כל חבר מקים לו הרכב וטוען "אני אבו-סן-אוף-דה-ביץ'-בויס האמיתי", ומוציא צווי מניעה נגד האחרים. בסופו של דבר, גם הם מצייתים לטרנד הנוכחי, והם שוב מופיעים יחד ולא מתווכחים עם הנוסחא המנצחת.
לעומת זאת הופתעתי לגמרי לגלות, ממש לאחרונה, שרביעיית האחים, The Brothers Four, הם כלל לא אחים. הדבר אפשר להם לערוך שינויים בהרכב בקלות יחסית ומשך השנים התחלפו שלושה מתוך הארבעה. ובניגוד לאחרים הם מופיעים ברציפות - מאז 1957 (בדיוק כמוני). הפרטים התבררו לי כאשר חיפשתי, עבור הפלייליסט שלי, את Greenfields (לא לבלבל עם Greensleeves). הגעתי לקליפ של מארק פירסון, שמספר איך אהב בילדותו להאזין לשירי הרביעיה, ולא שיער שיום אחד יהיה הוא עצמו חלק מההרכב. המונולוג המרגש שלו מלחלח את עיניו, ובסופו, ביצוע חדש לשיר, ביצוע יפהפה, בלווי מקהלה, שבקלות מכניס אותו לרשימה הפרטית שלי לעשרת הגדולים. כל כך אהבתי את הביצוע הזה שהוכחתי בעצמי שיוטיוב ואפשרויות הצפיה הדיגיטליות אינם פוגעים בעסקי המוסיקה וטרחתי וקניתי את השיר בעבור דולר אחד. בעתיד אולי אכין ממנו קליפ תמונות משלי ובינתיים אתם מוזמנים להאזין למארק פירסון ולקליפ שלו.
ראוי אולי לצטט גירסא של השיר בביצוע של להקת אחיות. היו גם כאלה. לצערי, לפחות לטעמי, הן מוכיחות שהביצוע חשוב לא פחות מהלחן.
למי שזקוק להסבר לגבי הכותרת – "מלכודת העכברים". זהו מחזה, מאת אגאתה כריסטי, ששמעתי עליו עוד בילדותי. קראתי עליו, אז, שהוא משחק ברציפות המון זמן. הוא ממשיך, וכמו כל הצלחה שמצליחה את עצמה, עצם הצלחתו הופך אותו לאטרקציה לכל תייר חובב תיאטרון – ובלונדון לא חסרים כאלה. המחזה משחק ברציפות מאז 1952. מעל 25,000 הצגות, והיד נטויה. מדובר בסיפור בלשי, ובסיום ההצגה מבקשים השחקנים מהקהל לא לגלות את הסוף. בהתאם לבקשתה של כריסטי, הסיפור לא יתפרסם בממלכה עד שירד מהבמה...
הפעם, אין זוגות של שירים דומים. אז במקום, הנה עוד שיר ירוק של רביעית האחים, הפעם על עלים ירוקים The green leaves of summer.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
