כל הדברים גדולים כקטנים

יצחק קרונזון הוא רופא קרדיולוג שגדל בחיפה וחי בארה"ב. הוא גם כותב סיפורים. אני זוכר שאהבתי לקרוא אותם, בעיתון של סוף השבוע. קובץ מסיפורים אלה יצא לאור תחת הכותרת "אמא, שמש ומולדת" ב-1985 בהוצאת "שבא"*. יש סיפור אחד שנחרת אצלי בקריאה ראשונה, אי שם בעיתון. סיפור שיש בו מעין סוד פרטי, ואני, הקורא לגמרי שותף. חסרים לי לפעמים שותפים ועל כן אני מביא כאן את הסיפור במלואו.

* על פי הספר, הזכויות שמורות להוצאה, "שבא", אלא שזו שבקה לכל חי, ואני מרשה לעצמי להעתיקו לכאן, מילה במילה, בתקווה שגם בעלי הזכויות והמחבר יצאו נשכרים.

אלוהים, ברך את אמריקה / יצחק קרונזון

"לפעמים קורה, שביטוי ששמע אדם בילדותו מלווה אותו כל ימי חייו. בשנת 1913 שלח הנרי פורד ארבע מכוניות חדשות מדגם "T" למסע תעמולה במזרח-אירופה. המכוניות עם נהגיהן נסעו מפראג, דרך וארשה לסט. פטרבורג. כשחצו את הגבול בין צפון פולין ודרום ליטא, חלפו על-פני נשות איכרים לבושות שחורים, שכיסו את פניהן בצעיפיהן מפחד הדרקונים הנוראים שעברו בדרכי העפר, כי עד אותו יום לא נראתה מכונית במקומות ההם. השמועה על התקרב המכוניות עשתה לה כנפיים והגיעה לקלבריה, עיירתו של אבא, ושלושת אלפי תושביה, יהודים כגויים, מיהרו לצאת אל הרחוב הראשי.

    לאבא היתה אז אדמת. בימים ההם האמינו כי אין להוציא ילד חולה באדמת אל מחוץ לבית, מחשש סיבוך בדלקת-הריאות ובמוות. כל בני המשפחה יצאו אל הרחוב ואבא בן השש נשאר עם האומנת. מן-הסתם הציק לה, עד שהשתכנעה לעטוף אותו בשמיכות ולצאת עמו, ואולי אף היא, כמוהו, לא רצתה להחמיץ את האירוע החד-פעמי.

    כשיצאו, הגיחו מעבר לפינת הרחוב ארבע מכוניות שחורות, תוקעות בצופריהן ומהבהבות בפנסיהן, ונעצרו ממש לידם. מתוכן יצאו שמונה אמריקנים גבוהים ומשונים – זוג מכל מכונית, צבטו לאבא בלחיו ודיברו אליו בשפה שלא הבין. תושבי קלבריה התכנסו סביב המכוניות ונהגיהן. יהודי זקן אחד ומקל-הליכה בידו ניגש אל אחת המכוניות. בתחילה נגע במקל בגלגלי הגומי, אחר הקיש קלות על אחד הפנסים ואחר-כך, כשהבחין שאבא מביט בו, פנה אליו, נענע בראשו מצד אל צד כמעט באי-אמון, חייך ואמר ספק בהערצה ספק בזלזול: "אמעריצ'קע גאנעב" *.

המכוניות נסעו מן המקום אחרי דקות אחדות, את האומנת פיטרו ואבא לא קיבל דלקת-ריאות ונשאר בחיים. אבל, במשך שישים-וחמש השנים הבאות נשאר הביטוי שגור על פיו, תמיד מלווה באותה הבעה, נענוע הראש והחיוך של הזקן מקלבריה.

    כשהחליפו את המקרר הישן שלנו בפריג'ידר חדש וגילינו שפתיחת הדלת גורמת להדלקה אוטומטית של נורה בתוכו, נענע אבא בראשו ואמר: אמעריצ'קע גאנעב. כשנחתה ספינת-החלל "אפולו" על הירח וניל ארמסטרונג פסע עליו את הפסיעה הראשונה, חייך ואמר כיודע סוד: אמעריצ'קע גאנעב.

    בשנת 1971 נסענו לארצות-הברית, להשתלמות בת שנתיים, כך חשבנו. אבא ליווה אותנו לאניה ולפני שנפרדנו מיהר עוד לומר כמה משפטים. תחזרו בעוד שנתיים, אמר, אחרת אולי לא תמצאו אותנו כאן. הבטחתי שוב. אבא לא האמין. יצפו אותך שם בזהב, אמר, יתנו לך מכונית גדולה כמו אנייה. אחר-כך, כדי לשכנע אותי שדברים כאלה באמת קורים, הוא נענע בראשו מצד אל צד, חייך ואמר: אמעריצ'קע גאנעב.

    והוא צדק.

בשנת 1976, כשמלאו חמש שנים לשהייתנו בארצות-הברית, חגגנו שם את יובל המאתיים. הקרקס של ברנום וביילי, שהוא הגדול מכל הקרקסים, ערך לכבוד היובל סדרה של הופעות מיוחדות, עם צוות מוגדל ותכנית מורחבת שכמוה לא נראתה מאז קורקסו קירקסים בעולם. בכל הרחובות תלו מודעות-ענק בצבע אדום, כחול ולבן, כצבעי הדגל של ארצות-הברית. גם הטלוויזיה הצבעונית שידרה שידורים צבעוניים בלבן, באדום ובכחול, שקראו לכל התושבים לבוא ולראות את הפלא המיוחד במחירים מיוחדים לתקופה מוגבלת.

    בתי ובני דרשו לראות את התכנית. לא יכולתי לעשוק יותר את ילדותם הניו-יורקית, העשוקה בלאו-הכי, ובסוף חודש יוני, בתום הקיץ, התייצבו עם עוד שבעים-וחמישה אלף אמריקאים נרגשים במדיסון סקוור גארדן.

    ישבנו באולם הענקי, בתוך ההמון המריע ומנפנף בדגלי הפסים האדומים והכוכבים הלבנים על רקע כחול והמפריח אל האוויר המוני בלונים אדומים, כחולים ולבנים, וצפינו בגדולה בהופעות תבל.

    מה לא היה שם! חמישים פילים מאולפים, גמלים מקפצים, סוסים רוקדים באלט, כלבים נובחים במקהלה ואריות ונמרים קופצים דרך טבעות בוערות. אקרובטים מעופפים בגובה רב ובינוני, להטוטנים, קוסמים, בולעי-חרבות ויורקי-אש, ענקים וגמדים, רזים ושמנים, ליצנים, בדחנים ונגני תזמורות למיניהן. בין השורות ובמעברים התרוצצו מאות סדרנים, שַמשים ומנקים; מוכרי-פופקורן, בירה, נקניקיות חמות וגלידה; רוכלי דגלונים, פנסונים, בלונים וכרטיסים להופעה הבאה – כולם מכריזים על מרכולתם בקולי-קולות. כדי שכולם יספיקו להשתתף הם מופיעים על שלוש במות בעת-ובעונה-אחת – הכל צבעוני, מהיר ורעשני. העין לא תשבע, האוזן לא תקלוט והראש אינו מעכל ומתחיל לכאוב מקץ כמה דקות.

    לפתע, התרוקנו כל הבמות והרוכלים נעלמו מבין השורות. בבת-אחת כבו כל האורות והקהל הרב חש כי דבר-מה גדול ונורא עומד להתרחש. באולם הושלך הס. משלושה זרקורים נזרקו אלומות אור: אחת אדומה, אחת כחולה ואחת לבנה. אל נקודות פגישתן, במרכז הבמה המרכזית, פסע מנהל הקרקס, לראשו כובע צילינדר כחול ועליו כוכבים לבנים ולגופו בגד בפסים אדומים. ברקע, נשמע קול נגינת ההמנון הלאומי. המנהל הודיע, כי הרגע הגדול, לו ציפינו כולנו, הגיע – מופע מאתיים השנה לארצות-הברית. צלילי המנון הלכו והתגברו וצופים מבוגרים מחו דמעה.

    בבת-אחת הוצפה הבמה באור חזק, ומכל העברים, בסדר מופתי, הופיעו כל יצורי הקרקס: בראשם צעדו חמישים פילים גדולים, פיל לכל מדינה ממדינות ארצות-הברית, הפילים קושטו בדגלי הלאום, ועל גבו של כל אחד מהם ישבה יפהפייה, שהיא מלכת-היופי לשעבר של אותה מדינה שאותה מייצג הפיל, וגם היא לבושה בבגדון-ים זעיר, שתחתוניו מקושטים בפס אדום, ובחזייה כחולה בעלת שני כוכבים לכסות את חודי הפטמות, והיא אוחזת בידיה דגל של ארצות-הברית, ומנפנפת בו במסירות. ואחרי הפילים באו הגמלים והסוסים והכלבים וכלבי-הים והקופים והנמרים והאריות, כולם מקושטים בצבעי הדגל והנוהגים בהם מניפים דגלים.

    אחרי שנכנסו כל החיות בא תורם של הגמדים – ובתוכם טום הקטן, שהוא האיש המבוגר הנמוך ביותר בעולם וגובהו הכללי, ביחד עם נעלי הפסים האדומים וכובעו הכחול בעל הכוכבים הלבנים, אינו עולה על שישים סנטימטרים – ושל הענקים, שאין בהם אחד שגובהו פחות משני מטר וחצי, והשמנים והרזים, הלהטוטנים, הקוסמים, הבדחנים, הליצנים ויורקי-האש. ובסוף כל המנגנים על כל כליהם, שגם הם נצבעו לכבוד האירוע בשלושת צבעי הדגל – עם עצום ורב.

    כשכל אלה מילאו את הבמה הגדולה יצא הקהל מגדרו. כולם קמו על רגליהם, מחאו כפיים והריעו ממושכות. או-אז נטל מנהל הקרקס את המיקרופון בידו, ואותת לקהל להחריש. התזמורות החלו לנגן בשקט, כמעט ביבבה חרישית ואולי כבעין צקון-לחש של תפילה, את "אלוהים, ברך את אמריקה", כאשר המנהל לוחש את המילים בהתרגשות גוברת והקהל כולו נחנק מבכי.

    באותן שניות בדיוק, הרגיש הפיל הראשי של הקרקס, פיל ענק ונורא וגדול משכמו ומעלה מכל הפילים, צורך עז לצאת לצרכיו. כמנהג הפילים, לא התאפק, ופתח ראשית בנפיחה רועמת, שכמעט והעיפה את מלכת-היופי הדקה שישבה עליו והסיטה בבת-אחת את כיוון תעופתם של כל הבלונים. איני חושב שהפיל תיאם את הפעולות הפיזיולוגיות שלו עם מנהל הקרקס: אבל הנפיחה הופיעה בדיוק במקום הנכון, כלומר: "אלוהים, ברך את אמריקה" – טררררה (נפיחה).

    מנהל הקרקס לא הבין מניין בא הרעם והמשיך בדקלום. עכשיו, הופיע בפי-הטבעת של הפיל גלל עצום, שגודלו כערימת חציר. מנקה כושי, לבוש במכנסי-פסים אדומים ובחולצת-כוכבים, ראה את הנולד. הוא ידע, שאם יגיע הגלל לרצפה הוא יתפזר לכל הכיוונים ולכן החליט להקדים רפואה למכה: הוא חטף פח גדול וברגע האחרון הגיש אותו אל אחורי הפיל. הגלל נשר את הפח בקול רעש אדיר, בדיוק כאשר גמרו המנהל והתזמורת את השורה השנייה של השיר: "... ארצי אשר אהבתי" (בום!).

    הקהל הריע ממושכות, גם בגלל ההימנון וגם בגלל זריזותו של המנקה הכושי.

"מן ההרים, מן העמקים

מן האוקיאנוס הרחוק (טרררה)

אלוהים, ברך את אמריקה

ביתי, ביתי המתוק" (בום!!).

יצאנו אל הערב הניו-יורקי החם. נכנסתי אלך המכונית הגדולה כמו אונייה. הסתכלתי על ילדי, נענעתי בראשי כלא-מאמין, חייכתי ואמרתי להם, בדיוק כמו אבא: "אמעריצ'קע גאנעב".

    אלא שהם לא הבינו, ואולי אפילו לא שמעו."

* אמעריצ'קע – סירוס ושם חיבה לאמריקה. גאנעב – גנב.

הסיפור הזה כמובן מצחיק מאד, וחכם – בגלל האירוניה שבו. אבל בעיקר, בעיני, הוא עצוב. משום שכל כולו עשוי מגעגוע שאין לו מרפא. זאת אולי הסיבה שכל כך נחרת בליבי. ואני קורא אותו מתוך הזדהות מוחלטת. ומה שהילדים לא שומעים ולא מבינים הפך בעבורי לבטוי מלא משמעות, ממש כאילו אני ממשיך את המעשיה שהחל בה האבא של המחבר. אני יכול לתאר לעצמי שכמותי, נגע הסיפור גם בליבם של קוראים אחרים, אלא שאינני מכיר אותם. אין איש בעולם, פרט לקרונזון, איתו אני יכול לחלוק את הבטוי הנפלא הזה – אמעריצ'קה גאנעב. אז הנה, טרחתי טרחה רבה, והעתקתי במו אצבעותי, מילה במילה, את הסיפור. עכשיו אני כבר לא לבד ויש עוד אנשים המבינים את שפתי.

ברוח הימים האלה, של הקו המחבר בין אמריקה לארץ ישראל, וברוח הסיפור הזה, המדגיש שהקו הזה הוא קודם כל חלום, אני רוצה לחבר בין שני דימויים מצולמים, ובעיקר מוסרטים, שלצערי אני מתקשה למצוא עבורם מקור מתאים, אבל אפשר להתרשם מאלה – האחד משם והשני מכאן. והם כל כך דומים.

התמונה כל כך קולנועית וטעונה. תיבות-נח של רוח האדם, אוניות צפופות עמוסות משפחות, כל רכושן במזוודה או שתיים ולב שיתמלא געגועים. מהגרים מגיעים לארץ חדשה עם תקווה בלב, מוכנים להתחיל הכל מחדש. והתמונות האלה כל כך מוכרות לנו מקרוב. משלנו. ורק אצלנו לא קורא פסל החרות מן הים, ורק אצלנו העולים החדשים היורדים אל החוף מתנפלים על האדמה ומנשקים אותה.

הפלייליסט:

מתוך סרט, ששרים בו את God Bless America, בלי פילים.

צייד הצבאים: נעימת הנושא