מי שעוקב אחרי הדברים שאני כותב יודע שאני לא ממש מת על אלוהים. אחד הדברים שהכי מפריעים לי, שמספיקים כדי לפסול אותו בתור חבר פוטנציאלי שלי, הוא חוש ההומור – כלומר העדרו. אין לו חוש הומור ואני לא יכול לסבול את זה. כמה פעמים צחקתם כשקראתם את התנ"ך? על כן, יש לי חשד שהמקרה הבא לא היה פרי יוזמתו של אלוהים אלא של אחד המלאכים העומדים עליו לשרתו. יתכן גם, וסביר יותר, שממש כמותי, יש עוד בני אדם המשוועים לחוש הומור אלוהי, וכל העניין הוא ספין של יועצי תדמית. כך או אחרת – ההחלטה היא של אלוהים ולכן הוא מקבל את כל הקרדיט. הנה לפניכם המקרה היחיד בתנ"ך בו מתגלה אלוהים כמישהו שאוהב לצחוק, ואולי, אפילו, כמקור ההשראה האמיתי של חבורת מונטי-פייטון.
קבלו אותה – מכת צפרדע!
באמת. על מצרים נחתו מכות איומות. מסתם הפחדות של סרטי אימה כמו דם בכל מקום או חושך מצרים, דרך אסונות של חברות ביטוח כמו ברד כבד או ארבה, מטרדים ומחלות כמו כינים, דבר ושחין, ועד טבח אכזרי של כל בכורי מצרים. אבל לאיזה קטגוריה אפשר לשייך את מכת צפרדע? אם אמת המידה היא הז'אנר הקולנועי, אין ספק שהמכה הזאת שייכת לסרטי המתיחות. אין ערך למכת צפרדע בלי מצלמה נסתרת. אתה פותח את שקית האוכל ומוציא את הסנדוויץ' – צפרדע. מכניס את היד לכיס, להוציא את מפתחות הרכב – צפרדע. פותח את המגרה לחפש תחתונים נקיים – צפרדע. לא מצחיק בטרוף אבל פרוע. באותה מידה (וכאן אני מגלה לכם סודות מאחורי הקלעים של צוות ההפקה, לפני שהוחלט סופית על הצפרדע) אפשר היה לבחור ב"מכת שפם" – כל המצרים קמים בבוקר ומסתבר שציירו להם שפם. בהתחלה כל אחד שם לב לאחרים ומתגלגל מצחוק עד שמסתבר שגם עליו מצוייר שפם עבות, שלא לדבר על המצריות. או "מכת אזניים ואיברים אחרים" – עם זוג אזני חמור ענקיות ממולאות פרג (הצעה שאחרי שנדחתה בזמן יציאת מצרים החליטו בכל זאת ללכת עליה בהזדמנות אחרת, תחילה בחלום ליל-קיץ ואחר כך אצל פינוקיו וחבריו). ומה לגבי "מכת תחתונים" – שגורמת לכל המצרים לשכוח ללבוש מכנסיים כשהם יוצאים בבוקר מהבית? (אגב, מהסיפור של התחתונים, והחיפוש במגרה, נולד באופן אסוציאטיבי הרעיון עם הצפרדעים שהתקבל בסוף). אלוהים עצמו לא ממש התלהב. הרעיון המקורי שלו היה "מכת עכברושים" ותודו שזה בכלל לא מצחיק (גם כאן הוא המשיך להתעקש, ובסופו של דבר, למרות שנוטים לשכוח, אחרי שעמד בתוקף על כך ש"עכברושים זה לא ערוב", השתמשו בהם כדי להפיץ את הדבר). בקיצור, הקמפיינרים והספינולוגים ניצחו, אלוהים וִיתר, ואנחנו הרווחנו את הקטע הכי מצחיק בתנ"ך (כלומר היחיד).
וחשבתם למה התערוכה של דאלי היא דווקא בפסח?
המזימה
ומניין לנו שכל עניין המכות נולד במוחם הקודח של יועצי התדמית ותקשורת? כי הדברים הודלפו ונאמרו בפירוש - אף פעם לא התכוונו המכות לשכנע את פרעה. להיפך. עוד לפני המכה הראשונה, התכנית היתה לשכנע את פרעה לסרב, כדי להצדיק את המכה הבאה - וַאֲנִי אַקְשֶׁה, אֶת-לֵב פַּרְעֹה; וְהִרְבֵּיתִי אֶת-אֹתֹתַי וְאֶת-מוֹפְתַי, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא-יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה, וְנָתַתִּי אֶת-יָדִי בְּמִצְרָיִם;
הכוונה היתה להתעלל במצרים כדי להאדיר את שם אדונַי, קונספירציה ממרתפי הסי.איי.אי - כִּי-אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת-לִבּוֹ, וְאֶת-לֵב עֲבָדָיו, לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה, בְּקִרְבּו.ֹוּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן-בִּנְךָ, אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם, וְאֶת-אֹתֹתַי, אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בָם; וִידַעְתֶּם, כִּי-אֲנִי יְהוָה.
והשאלה, אם כבר נעשה הדבר, האם ההדלפה הייתה הכרחית, והאם הרצון להתפאר ולקטוף את הקרדיט לא גרם להסגרה של סוד צבאי, שבסופו של דבר, לאור העובדה שהמלחמה עדיין בעיצומה, נתן נשק תעמולתי בידם של אויבינו.
מעגל הדמים
כיצד הגיב המצרי למכות? "כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ". כמו כולם. מתרגלים. מה שפעם נראה חזון בלהות (למשל – "יעופו טילים מעזה"), הופך לעניין יום יומי רגיל. עם כל גזרה ומכה חדשה, מתעצבנים, מקטרים, ובסוף מתרגלים ואפילו מוצאים בה יתרונות. כמו שגילו חכמינו הנלחמים באינתיפאדה, שיטת המכות הוכחה ככישלון. פרעה רק הקשה את ליבו. על כן, היה צורך במכה מיוחדת, כזאת שחכמינו מכנים בשם "צריבה תודעתית". מכה שתהיה אכזרית וכואבת במידה כזאת שתיצרב בתודעת האויב ותמחַק כל רצון להמשיך במלחמה. המכה האחרונה. השיטה הצליחה. המכה "צרבה" ופרעֹה נכנע. ובכל זאת, מסתבר שגם הצריבה, תועלתה מוגבלת בזמן, וכבר למחרת יצא פרעה במרדף. ואילו נזקה של הצריבה מחזיק לדורות. ובגין אותו כתם דם שצבעו בני ישראל על משקוף ביתם, שהצילם באותו הלילה מפני מכת הבכורות, נשפך בכל דור ודור דמם של בניהם ובני בניהם כאילו היה מַיִם מִיַם סוּף, הוא הים האדום, ודווקא בהם התקיימה בהם המכה הראשונה, שהיא הקלה שבמכות - אלא אם הדם הוא שלך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
