הספרייה שלנו נמצאת באותו מתחם עם בית הספר היסודי, מרכז תרבות וספורט, ואולם מופעים. ברגע האחרון לפני שנסגרה לרגל חופשת הפסח הלכתי לשם. נראה היה שאיחרתי. מגרש החניה היה ריק לגמרי, כפי שאמור בית ספר להראות בזמן חופשה. בכל זאת עליתי לספריה, כנראה כדי להבין שמגרשי חניה של ספריות תמיד ריקים. הנה עוד סיבה להעדיף ספריה על אצטדיון.
יצאתי מהספרייה, הפרטית ליום אחד, עם צרור קטן של חמישה ספרים. דווקא משום הריקות שבחוץ לא היה מה שיוכל להסיח את דעתי מההרגשה שאני לא זוכר כמותה הרבה שנים. ארבעים וחמש בערך. העונג של הילד השב מהספרייה ובידיו ציפייה והבטחה ארוזות בין הדפים. זה מסוג הדברים שזר לא יבין.
נדמה לי שאז היה אפשר להוציא רק ספר אחד בכל פעם, בספריה של השמן. אחד אחד קראתי את כל הספרים של החמישייה, שאני מודה –נחרתו בליבי יותר מכל. אני זוכר שהמחיר היה חצי לירה.
והייתה לי עוד תקופה של ספריה. הרבה יותר מאוחרת. אני זוכר שקראתי את "יוליסס", עד הסוף, כמו ילד שאוכל יפה, ולא זוכר ממנו דבר, כנראה כי לא הבנתי כלום. כשעזבתי את העיר נשארו אצלי שני ספרים, והפיקדון נשאר אצלם. האחרונים היו "עריסת חתול" ו"בנים ואוהבים" ומהם אני דווקא זוכר משהו. אולי כי אחר כך קראתי תקופה ארוכה בעיקר עיתונים.
מאז חלפו בערך עשרים ושבע שנים (כלומר, חלה התיישנות על פשע אי-ההחזרה). מאד מוזר להיווכח שבין תקופת הספרייה הראשונה לזו השנייה, חלף הרבה פחות זמן, רק שמונה עשרה, אבל זה מרגיש להיפך. התקופה ההיא קבורה הרבה יותר רחוק בנבכי הזיכרון.
זר לא יבין זאת
בשעת ביקור בספריה, לא משנה מה גודלה, אני מרגיש כאילו כל הספרים נועדו לקריאה, ויום אחד אקרא אותם, עד האחרון, ולא יתכן אחרת. בספריה הראשונה, ההיא, אולי היעוד הזה היה אפשרי. באוניברסיטה, בגילי, הרעיון אפשרי בערך כמו המחשבה לאהוב את כל הנשים בעולם. ואם עוסקים בספרים יש לי שאלה לקוראים. נכון יותר קריאה לעזרה. קראתי עכשיו בספרו של הופמן, "מצבי רוח", את הקטע הבא:
"אנחנו (כלומר אני) רוצים לאחל שנה טובה במיוחד לנשים מפני שלעיתים קרובות כל כך הן אינן נאהבות. ומכל פשעי האדם זהו הגדול ביותר."
המשפט האחרון, המציג את היות הנשים בלתי נאהבות כפשע גדול, מוכר לי מאד ואני משוכנע שקראתי משהו דומה באחד המקומות אבל אינני מצליח להזכר היכן (כנראה לא בספרי החמישיה). אולי מישהו אחר יודע?
הספרים הם אמצעי ישן ויעיל לדחיסת מידע. אולם הספרייה עמוס שורות של קומות ומדפים, כולם מלאים ספרים זקופים, זה לצד זה. עשיתי חישוב. בספר ממוצע יש כמעט עשרת אלפים שורות. אם לא היינו יודעים לסדר אותן על הדפים הדקים, אם לא היינו יודעים לחתוך את הדיבור המתמשך לשורות קצרות, אם כל ספר היה נכתב בשורה אחת (כמו לפני שהמציאו את הדפים, וכתבו הכל בדף אחד ארוך, שמגלגלים, ועל כן הוא נקרא מגילה), היינו מקבלים רכבת מילים באורך של קילומטר. זה לא כל כך נורא. דמיינו לכם מסלול טיול, קרוב לביתכם, באורך של קילומטר. אפשר היה להציב שם שלט, לאורך המסלול, והייתם יכולים לקרוא ספר. אפשר גם להטביע את המילים לאורך הכבישים. שם יש הרבה קילומטרים. נניח על מעקה הבטיחות. או על פסי הרכבת. גם שם אפשר לכתוב מאות ספרים. אבל קשה מאד לקרוא, עם הרבה הפסקות, בכל פעם שרכבת עוברת. ממילא אנחנו קוראים בהפסקות. רק לעיתים רחוקות מזדמן לנו ספר שאי אפשר להניח אותו מידינו עד שנסיים (אחד מהחמשה שלקחתי היה מבוסס על המלצה מעין זו). ספרים כאלה, ששואבים אותך לתוכם ומנתקים אותך מהעולם לכמה שעות, מסוכנים מאד לקריאה על הפסים. אולי טוב הדבר שהרכבות נחות בשבת.
היום אנחנו יודעים לדחוס מידע אלקטרוני, ואת כל ספרית האוניברסיטה אפשר לשמור על שבב קטן בגודל של בול דואר (בקרוב מאד, כבר לא נדע מהו בול דואר, ואי אפשר יהיה להמחיש בעזרתו דבר מה אחר. אולי מוטב לומר "בגודל של ציפורו הזרת שלנו", או "אישון העין". אלה תמיד ישארו. (מישהו בדק פעם אם לאנשים גדולים יש גם עיניים גדולות?)). אז נוכל להטמין את כל האוניברסיטה בתוך ציפורן מלאכותית, כזאת שמדביקים לקישוט במקום למרוח לק שמתקלף. עדיין, כל החיים לא יספיקו כדי לקרוא אותה. האם בציפורן שלנו טמון פחות מידע? האם אנחנו קוראים את מה שרשום באישון העין?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
