בזמן האחרון, מאז שהתחלתי להוסיף באופן קבוע קטע מוסיקלי מתוך הפלייליסט שלי, אני נתקל בתגובות מיוחדות לפוסטים. אנשים שהקטע הזה הוא חלק גם מהפלייליסט שלהם, או שהוא הופך להיות כזה מרגע ששמעו אותו. אלה תגובות אנושיות במובן הכי טוב והכי רחב שאפשר, כפי שמתבקש ממה שמוסיקה עושה עבורנו – מטלטלת את הגוף, מקפיצה את הלב, מחוללת רגשות, מציפה זכרונות ומעוררת געגועים לעבר ולעתיד כאחד. התגובות האלה משמחות אותי במיוחד כי עבורי הן הופכות להגשמת חלום.
החלום הוא תסריט דמיוני שרץ כבר הרבה שנים, של תכנית רדיו אישית כבקשתך (כלומר כבקשתי) שבה אני משמיע את המוסיקה שאני אוהב, לפעמים מספר ומפרט מדוע, ומה משמעות המוסיקה הזאת בשבילי, או מוסיף קצת רקע וסיפורים (שקראתי בויקיפדיה) שתורמים להשכלה הכללית, ובעיקר להשמיע, גם ללא שום מילה נוספת. הרי, מי מדברת בעד עצמה יותר מהמוסיקה.
יש לא מעט תכניות כאלה ברדיו. מזמינים אורח, מן הסתם איש שיש לו יד ורגל בציבור והוא כבר מוכר לנו, ומאפשרים לו, לשעה קלה, לחשוף את הצד הזה שלו, הלא מוכר, של המוסיקה שהוא אוהב. (ואין ספק שמבטים כאלה, על מה שאתה אוהב, אומרים עליך הרבה דברים חשובים, ממש כמו מה שניצב על מדף הספרים שלך). אין ספק, להתארח בתכנית כזאת הייתה משימה קשה עבורי (קודם כל כי "קשה להתקבל". עדיין לא נכנסתי לרשימת המי-ומי) את כל רעיון הפלייליסט שלי התחלתי כאלטרנטיבה שְמֶנָה להצעה להציג את "עשרת הגדולים". אני צריך תכנית בעלת אופי שהוא יותר אינסופי. כמו למשל "הכל זורם" של דובי לנץ, ששמה מעיד על רצף מוסיקלי שמשתנה תמיד ועובר מדבר לדבר, ולא פחות על הזרימה המתמשכת מתכנית לתכנית. לפני לא מעט שנים, באופן מקרי וספונטאני שראשיתו ברצון לשמר קטע אחד בתקליט שחלקיו האחרים נשרטו ללא הקְשב, הקלטתי שתי קסטות עם המבחר המובחר שדליתי מתוך כל התקליטים שהיו לי וקראתי להן "הכל זורם" (מבלי לדעת דבר על מקורו של הבטוי). כנראה שכבר אז הגשמתי הגשמה קטנה של החלום. הרצף הנוכחי של הפלייליסט, מזה כמה חודשים, עם הבחירות שלי ועם התגובות של המאזינים הוא בגדר ההתגשמות השניה.
יש עוד חלומות כאלה. מצד שני, לחלומות האלה יש חולמים רבים. אני משוכנע שרבים שחולמים בדיוק אותו הדבר – להגיש את המוסיקה שהם אוהבים. או החלום העתיק, שנדמה לי שכל גבר שני חלם בזמן זה או אחר – לפתוח פאב או מסעדה, משהו קטן וחמים, שכונתי-פינתי, עם אורחים שבאים רק משום שנעים (ובאתה הזדמנות, אפשר להשמיע ברקע את המוסיקה שאתה אוהב, עד שתחטוף על זה קנס).
חלומות משותפים יכולים להיות בסיס להקמת חברה מאושרת ומתקדמת, כמו להקים קיבוץ בארץ ישראל. אבל לחלום יש תפקיד מרכזי גם בהגדרה העצמית שלנו, והחלומות של כל אחד עוזרים לו להרגיש יחיד ומיוחד. השותפים באים והורסים את האשליה.
למשל, כל החיים אהבתי להאזין לסקסופון והייתי מת לנגן על הכלי הזה, עם הצליל החודר לנשמה (או יוצא ממנה – תלוי באיזה צד של הסקסופון אתה נמצא). בערך ביום שמלאו לי ארבעים הזדמן לי, במקרה לגמרי, להתקל במישהו שהוא מוסיקאי ג'אז, ושאלתי אותו סתם, אם הוא מכיר מישהו שמוכר סקסופון. אז הוא הכיר ואני קניתי ולאושרי מיד בניסיון הראשון הפקתי ממנו צליל, ואפילו נעים. הגשמתי את חלקו הראשון של החלום – קניתי. החלק השני (הנגינה) הסתבר לי כמאתגר מדי עבור אדם עצל. כך שוכב הסקסופון כל השנים בקופסא, ויום אחד פגשתי מישהי שחיפשה סקסופון עבור הבן שלה. סיפרתי בגאווה על הסקסופון שלי ועל סיפור הרכישה ולתדהמתי אמרה "כן. המון גברים בגיל ארבעים רוצים לנגן על סקסופון". עכשיו, מה בדיוק אני עושה עם האינדיבידואל המיוחד שהוא אני?
גבר עם סקסופון
כל הכתיבה כאן נעשית תוך מידה של זהירות. לנסות להגיד דברים שחשבתי עליהם – אבל כאלה שרק אני חשבתי עליהם, או לכל הפחות שאני הראשון ש.... שלא תוכלו למצוא או לקרוא בשום מקום אחר. אחרת, למה לטרוח? ההרגשה הזאת, שיש בידך משהו מקורי יכולה גם להטעות. אבל בלי להתקל באותם הדברים במקום אחר, איך תוכל לדעת. איך תוכל לבחון האם המחשבה שלך צפויה ומתבקשת או חד-פעמית? (ענף שלם שנקרא חוקרי-פטנטים מתפרנס בדיוק מתת-הסעיף הזה. לבדוק אם הפטנט המקורי שלך כבר עלה בדעתו של מישהו אחר אי שם).
לפי המעשה בסקסופון ובמסעדה, כנראה שיש עוד כמה דברים שמשותפים למרבית הגברים. מצד שני, בכל החלומות שתיארתי הייתה גם מוסיקה, אז היה שווה בכל זאת. הסקסופון אגב למכירה. אני מתחיל להתאמן בלחלום על גיטרה חשמלית.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
