היום נדבר קצת על רגשות כחומר. אני יודע שבשנים האחרונות מסתבר יותר ויותר כי הרגשות שלנו הם כולם הורמונים – מולקולה כימית שנוצרת במקום אחד וזורמת, בעורקינו ממש, למקום אחר. אבל אינני בא לטעון שום טענה מדעית. רק מחשבות שחומרים אלה ואחרים מעלים בראשי. המדע, במקרה הזה, מספק בסך הכל הסבר לתופעות שאנחנו מכירים מאז ומתמיד.כאשר ההסבר מתיישב יפה עם מה שאנו חווים, הוא כזה שמתקבל באהדה יתרה.
הבה נבחן אם כן את חומרי הרגש. הרגשות, בהיותם חומרים , כמוהם כתרופות, או סמים, הנוצרים בגוף. על כן יש בהם נעימים ומרפאים ויש רעלים מסוכנים, ואם לדייק יותר - כמו בתרופות, המינון קובע.
נראה למשל את השנאה. כולם יסכימו שהיא רעל. השנאה היא סם. אבל סם שמחדד את הערנות, וממקד אותנו במשימה – מעין ריטלין מרוכז ויעודי. החומר היעיל ביותר לפרוק שנאה הוא נקמה. הנקמה נוצרת בן רגע, מחסלת את מאגרי השנאה ומתמירה אותם לסיפוק ואושר, בכך היא יעילה הרבה יותר מן האהבה. האהבה אף היא מביאה לאושר וסיפוק, אך אין לה השפעה על השנאה. היא יכולה רק למהול אותה. צריך הרבה אהבה כדי שהשנאה תפסיק להשפיע. מה שקשה יותר – דרושה אספקה תמידית. כשנוצר מחסור באהבה, שָבה השנאה ומציפה את העורקים. מסתבר שהיא יותר עמידה. זהו אחד ההסברים לכך שהאהבה היא סם ממכר. אבל בחינה קצרה מלמדת שסכנת ההתמכרות נמצאת בכל מקרה. בעיקר כאשר צורכים אותה במינון גבוה. האהבה היא הסם הממכר ביותר והגמילה ממנה קשה ועל כן היא מסוכנת מאד. אין פלא שבהרבה מדינות היא הוצאה מחוץ לחוק. הזהירו את הילדים והישמרו בעצמכם.
הטינה היא שנאה מרוככת. אדולן של שנאה. אמנם משמשת תחליף אבל זה לא זה. אין לה דבר מן היתרונות של השנאה. הנקמה יכולה לפרק גם אותה, אבל הבעיה היא שנקמה קשה מאד לייצר והיא יקרה מדי. בדרך כלל, אנשים יעדיפו להמנע ממנו, וישארו עם השנאה והטינה.
הכעס, אם חושבים על זה, הוא דווקא מצוין. חומר פעיל שמנקה וממיס רגשות רעים, ותוך כדי מתפרק בעצמו. הוא עוזר למנוע הצטברות של טינה שנאה, ועל כן הוא יפה לבריאות. יחד עם זאת, כעס שנוצר כך סתם, אם אין לו מה לפרק, גם הוא נשאר בגוף וגורם לכוויות. היזהרו מעודפי כעס לא מנוצלים.
לחמלה יש אפקט מרגיע, עד כדי פגיעה בחושים ואובדן קשר עם הסביבה. אולם, באופן מפתיע מסתבר שלחלק גדול מהאוכלוסיה יש חסינות מפניה.
הרעל המסוכן ביותר הוא הקנאה. מי שזורמת קנאה בעורקיו נדון לסבל, כאבים, ואי-שקט. לפעמים מתבלבלים באבחון בין הרעלת קנאה וכלבת. יש לו, לרעל הקנאה, תכונה מיוחדת שהוא מייצר את עצמו מחדש ומסרב להתפרק. הוא מתפתח היטב דווקא בנוכחות אהבה (כנראה משהו שקשור בלחות), אבל מסתבר שיש לו השפעה מקלקלת, והאהבה, בהשפעת הקנאה הופכת לחומר אחר, לא יציב, ובמקרים קיצוניים לשנאה ממש.
על הדכאון והיאוש אין צורך להסביר דבר.
אבל בואו נדבר על החומר שמפרק אותם. החומר החשוב ביותר בגוף. זה ששומר עלינו מכל רע. חומר הפלא שמפרק כל חומר אחר, ובפרט כל חומר מזיק. אבן החכמים של כל הרגשות. החומר היחיד שמרים אותנו מהמקום הנמוך ביותר ומציל מכל פגע. החומר המרחיק מסכנות, בעיקר דמיוניות. החומר העושה את ההבדל בין חיים למוות, ששום דבר אינו עומד בפניו. החומר שעושה את החיים בגיהנום לנסבלים ואפילו ראויים. החומר שרק בזכותו נאמר "מותר האדם מן האלוהים". ההומור.
כה אמר הנידון למוות בבקשתו האחרונה – "תנו לי מנה יפה של הומור".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
