ככל שהיתה פחות ירושלים – אהבנו אותה יותר. כשהייתה מחוז דמיון בארץ רחוקה, היא הייתה ירושלים של מעלה, כמו שהנוצרים המחישו בקתדראלות המדהימות עם הויטראז'ים החלומיים. ובארצנו, במדינה הקטנה, אהבנו אותה עם הדרך המתפתלת והעלייה שובקת-הרכב לקסטל, ומשכנות העוני והגעגועים לכותל והקסם של מאה שערים. לשחרר אותה שחרר דמעות. אחר כך העיר גדלה וגדלה והפכה למפלצת חונקת.
העולים לרגל
בשנות השישים, לפני שנסלל כביש מס 1, עברה הדרך לירושלים בצומת נחשון שהיום איש לא יודע היכן היא. בתחנת הדלק שבצומת הייתה מסעדה, ובמסעדה הייתה מלצרית שהחזה השופע שלה היה לשם דבר בכל רחבי המדינה. עדיין לא הייתה טלוויזיה בארץ, וזאת הייתה האטרקציה העיקרית בדרך. נדמה לי ששמה היה שרה. (בדקתי נכון לעכשיו, כמעט חמישים שנה אחרי (כמו הביטלס) ועדיין תמצאו באינטרנט אנשים מדברים עליה). לו אני מדינת ישראל או ירושלים, הייתי מעניק לה אות כבוד ומוודא שהיא חיה בכבוד ובאושר. אגב מעולם לא ראיתי אותה.
הכיבוש הנאור (הכובש)
היה כיף לבוא לעיר העתיקה ב-1967, כשהסוחרים רודפים אחריך כמו בעולם השלישי, הכול בלירה, ואתה מרגיש כמו מלך גם אם אתה רק בן 10.
הכיבוש הנאור (הנכבש)
בארץ שבה אנשים רוצחים במקום בגלל ריב על מקום חניה, כמה אנשים היו מוכנים להרוג על כל אחד שהורג באמת? בארץ שבה אנשים מוכנים להרוג בגלל מקום חניה, כמה היו מוכנים להרוג בגלל השפלה במחסום? לא צריך שואה בשביל לייחל למותו של מישהו.
הכיבוש: יום ירושלים - 11/12/1917
חז"ל
עשרה קבין של ירושלים ירדו לעולם. תשעה לקחו אלה שלא אוהבים אותי ואני איני אוהב אותם. כשקדושה של מקום מחלחלת לאנשים, היא הופכת אותם לחומר רדיואקטיבי, עם קרינה מסוכנת. בכמות של מסה קריטית זה מביא לפיצוץ, אחרת סתם מתפורר לאיטו. ארבע ערי קודש בארץ ישראל, ואלו הן: ירושלים, חברון, צפת וטבריה. (מ.ש.ל)
קורת גג
כשחברי הסטודנטים גרו בירושלים בדירה שכורה במרכז העיר, שלושה צעדים מבצלאל, הייתי מטלפן ואז יכולתי לבוא להתארח אצלם. אחר כך סיימו ללמוד וחזרו לשפלה, ובמקומם באה לגור בחורה חדשה, סטודנטית. הטלפון, שבאותם ימים היה נכס יקר והוסיף לדירה ערך לפחות כמו מרפסת עם נוף, נשאר. כך יכולתי לטלפן שוב לאותו מספר ולבוא להתארח בירושלים. איני זוכר את שמה, אבל תמיד אזכור אותה לטובה.
הדברים הכי טוב בירושלים
עגנון והסיפורים, עמיחי והשירים. עכשיו עגנון ועמיחי מתים. השירים והסיפורים חיים. אם אני קורא בהם במקום להיות בעיר אני אוהב את ירושלים.
ביום ירושלים
היום, שמצוין ברב פאר ותהלוכות, נפל במקרה על יום הניצחון על גרמניה. את היום הזה, שאין להפריז בחשיבותו, ציינו במקומות שונים בארץ במפגשים של וטרנים קשישים, עולים מחבר העמים עטורי מדליות, בחסות משרד הקליטה. השאלה היא הכיצד היום הזה, שצריך להיות היום החשוב ביותר בשנה הפך לאירוע של מרכזי קליטה? ההשערה היחידה שלי היא שכאשר חוגגים את היום הזה מעליבים את הגרמנים. בניגוד ליום השואה שם אנו מזכירים להם את היותם רוצחים ומנוולים, יום ה-V, מזכיר להם את תבוסתם והשפלתם. ומאז ומתמיד ידענו שמוטב להיות רוצח אכזר מאשר חלש ומושפל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
