כל הדברים גדולים כקטנים

הנה מחלקים ספורים לפי ז'אנרים. סוגה. בת-הזוג של הסוג. ויש כל מיני קריטריונים לחלוקה – לפי האורך (למרות שמה שבאמת מבדיל הוא העובי), ולפי הסגנון, ולפי הנושא, ואפילו על פי קהל היעד -  למשל משרתות או נוער. אבל כל החלוקות מחולקות על פי הטקסט, כלומר תנו לי כתב יד ואומר לכם מה הסוגה שלו (או לפחות אנסה). ואנחנו כבר יודעים – לקורא תפקיד מפתח בספרות, ומעמדו במתן המשמעות חשוב לא פחות מזה של המחבר או היצירה. ואף הסוגה, תפקידה היחיד הוא להוות מעיין מכייל-ציפיות עבור הקורא, שכן איזה ערך אחר ועניין יש בה? לפיכך, הקורא בהיותו דמות המפתח, יש לו תפקיד מרכזי גם בהגדרת הסוגות למיניהן, ובעניין הזה – הנקודה החשובה היא המפגש של הטקסט עם הקורא, וליתר דיוק המפגש עם הקורא-כסיפור-בפני-עצמו. כאשר הקורא נתקל בדבר מוכר, שהוא פגש בו בחייו, אופן הקריאה שלו שונה לחלוטין. חייל הקורא סיפור מן המלחמה יעבור חוויה שונה לחלוטין מזו של משרתת, נער או מנהל בנק שלא ראה שדה קרב מעולם. אשה שחוותה אונס תקרא ספר על אשה שחוותה אונס כפי שאף אחד אחר לא יוכל לקרוא. ההיכרות האמיתית עם החוויה אינה מוגבלת לטראומות. היא יכולה לסוב סביב גידול משפחה מרובת בנות, מסע ציד באירלנד או עבודה מאחורי הקלעים בתיאטרון. בכל מקרה, החוויה של הקורא המכיר את אותה מציאות מקרוב שונה לחלוטין. וחשוב לא פחות – אותו הקורא אשר מכיר את העולם המופיע בטקסט מקרוב, מחייו שלו, מפרטי הפרטים של היום-יום, מהמפגש האיטי, האינטימי, מהצריבה של הפצע – הוא זה שיכול, היטב מכל אחד אחר, לשפוט, לדעת אם הכתוב הוא אמת או זיוף. לעיתים קרובות הקריאה אף מגלה ומבהירה לאותו קורא את מה שהיה מונח לפניו והוא החמיץ, מתוך חוסר היכולת שלו לחשוף במילים, וגם אז, לא פחות ואף יותר מתמיד – הוא זה שידע טוב מכולם האם הדברים הם אמנות של אמת. על כן, הז'אנר החשוב באמת הוא זה של קבוצת הקוראים שחייהם  פוגשים וחופפים את היצירה. לעניין זה, סיפור על קרבות ודם שקורא החייל, וסיפור על עבדות ואונס שתקרא הפליטה, שייכם שניהם לאותו הז'אנר, ויושבי בית כמונו, באותם דפים ממש נמצאים בז'אנר אחר לגמרי (אני מקווה, למענכם).

אפשר, על בסיס זה, של היכרות אמיתית, ליצור מבחר גדול של תתי סוגים. הנה אחד לדוגמא – סמטאות הילדות. ספרים רבים, בין אם נכתבו בזמן אמת ובין מתוך הזכרות מאוחרת, מתארים בפרטי פרטים מקום וזמן שהיו או ישנם. שמות הרחובות, תאורי הבתים והחצרות, קולות הרכבת בלילה, הרוח המייללת במסדרונות, הריח בבית הספרים, הריסת הקולנוע הישן, הפירצה בגדר הבריכה, החנווני השוטף לעת ערב את המדרכה שמול חנותו, העגלון הערבי עם החמור העובר מול בית הספר, השדה שעליו קמה השכונה החדשה, חנות התקליטים בפינה, הפיצרייה שממול, הספינה שטבעה מול החוף – לא משנה על מה מדבר הספר ומה עובר על גיבוריו, כל הנגיעות האלה כשהן ידועות ממקור ראשון, לא ישוו לשום תחליף. ואחת היא אם החזרה לאותו מקום וזמן פירושה מסע לגן-עדן או לגיהנום. ואחת היא אם המסע הוא לשיכון בבבאר-שבע של שנות השישים, ללונדון ערב הכתרת המלכה אליזבת השנייה, או לשכונת פחונים בפרוורי ניו-דלהי. הז'אנר הוא מכונת הזמן.