כל הדברים גדולים כקטנים

תגובה ראשונה

אז ככה זה מרגיש כשהמרן שלך בבית חולים

את שלא ניתן לשנות

את היום הזה ראיתי בדמיוני כבר שנים. ידעתי שיבוא, וידעתי מה ארגיש, ומה תהיה המשמעות של כל זה, ורק לא ידעתי איך, ומתי, ואם אני אהיה בסביבה.  (ולא היו לי מחשבות כאלה לגבי אף אחד אחר).

בבוקר

באופן מוזר, אתמול בערב לא ניגשתי לרדיו. בכלל. רק אינטרנט.
הבוקר, פתחתי רדיו, לא חשוב באיזה תחנה, באמצע שיר, לא משנה איזה.
כל כך מוזר, לשמוע פעם ראשונה שיר של אריק איינשטיין ברדיו, כן, ברדיו, ולדעת שהוא מת. אחרי ההלם והצער, זה המפגש הראשון עם הריק של האובדן.

קולקטיב

באמת יש קשר בין רצח רבין ומות אריק איינשטיין. שניהם היו "קרובי משפחה" סימבוליים של אותה המשפחה. אלה אותם האנשים שמתאבלים, והם, באותו האופן, מרגישים חיבור אל המתאבלים האחרים. כמו קרובים שנפגשים מדי פעם באירוע של חתונה (המחאה החברתית?) או לוויה. כי בסופו של דבר, כל האבל וכל ההרגשה הם מה שנובע ומה שקורה אצל המתאבל. המת כבר לא בעניין.

תחושה אינטרנטית

יש מצבים בחיים שמתוייגים בפונטים מאד מאד גדולים.

איינשטיין. אריק איינשטיין

בשום אופן לא קוראים לו אריק. ולא איינשטיין. רק אריק איינשטיין. אחרת זה לא עובד.

יום אריק איינשטיין

ההמצאות הגדולות מגיעות במקרה.
היו לי היום הרבה תכניות אלטרנטיביות למה לעשות הערב.
בסוף זה לא הסתדר, זה לא יצא, זה שכחתי, וכבר אין כח ואין חשק וסופו של דבר נשארתי בבית.
ובעודי מסיים את התה הפושר (שלא תטעו, זה אחד המשקאות הטעימים, ולוקח שעות להכין אותו), ובכן פתאום הבנתי - היום אני חוגג את יום אריק איינשטיין. בבית, עם התה והלימון, ואם לא ארדם, יש גם ספר טוב.

שם. בדיוק שם

שנות השבעים. ערוץ אחד
התכניות של אתמול הן שיחת היום בהפסקות בבית הספר
ולא היתה שמחה כמו אחרי תוכניות לול (למעט אם (סליחה על הצבע) מכבי שוב ניצחה)

ובשבילי, השיר הזה - זהו רגע השיא. של המון דברים.

מן נקודה ארכימדית, מן ציר, שהוא המרכז, והעולם סב סביבו, ומשתנה, משתנה.

ושם, אני ואתה. וכל אחד היה פעם אני, והיה פעם אתה.

מרחבים

מה שעולה לי בראש כל הזמן עם אריק איינשטיין - שאם החיים היו מפגישים בינינו יכולנו להיות חברים ממש טובים. ואני מתכוון לזה שגם הוא הפסיד, ולו רק בגלל התה והלימון שאני מכין.
ומה שעולה בראש מהמחשבה הקודמת - שיש הרבה אנשים שאם החיים היו מפגישים ביננו יכולנו להיות חברים ממש טובים. אבל החיים לא הפגישו. וגם אני לא.
ובכלל, מי שיושב בבית עם התה והלימון לא כל כך פוגש את מי שיושב בבית עם התה והלימון.

ברכה סינית

בתגובה למישהו שאמר " אנשים כמוהו לא צריכים למות  ככה, בחטף, בגיל 74"

דווקא כן. ועוד איך.
הייתי מתפשר על "אנשים כמוהו לא צריכים למות". אבל אם אי אפשר...
למות בחטף? בגיל 74? הלוואי עלי. הלוואי על כל אוהבי.

המובן מאליו

ואת כל המובן מאליו אין צורך שגם אני ארשום