כל הדברים גדולים כקטנים

הכנסת אישרה הצעת חוק שתבטל את השימוש במילה "מעביד". מעתה יאמר "מעסיק" בלבד.

ח"כ נחמן שי, מיוזמי ההצעה, אמר במליאה כי "זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של אדון ועבד. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. השיח הציבורי ישתנה, ובעקבותיו גם התפיסות והדעות"
מצויין! בראוו!! הלוואי!!!
אבל אולי, לפני שמבטלים את המילה "מעביד" צריך לבטל את המילה "בעל"?
זהו מונח אנכרוניסטי שיש לו קונוטציה שלילית לימים חשוכים בהיסטוריה האנושית של בעלים ורכוש, של אדון וגברת, של אשה ובעל. אין מדובר בעניין סמנטי בלבד. השיח הציבורי ישתנה, ובעקבותיו גם התפיסות והדעות.

וקדם לי החכם באדם שכך כתב לשר-האוצר לפני שישים שנה:

לשכת ראש הממשלה ירושלים, כ' באייר תשי"ג
5.5.53
לשר האוצר,
חתמתי היום על "הצהרת העובד(ת) לצורך קביעת נכויי המס".
בהצהרה, בסעיף 4 נאמר שם בעלי/אשתי. לדעתי יש להגיד: אישי/אשתי.
במילה בעל יש משמעות של אדנות ועבודה זרה, שאינה הולמת כבוד האשה, השווה לגמרי בזכויותיה לאיש. תעשו כדברי הושע הנביא: "והיה ביום ההוא – תקראי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי" (הושע ב' 18).
בכבוד רב,
ד. בן גוריון.

יפה אמר ראש הממשלה, ויפה כיוון לדברי הושע.

(הפרק ההוא, פרק ב',  הביא לעולם בנוסף לציטוט האמור, עוד שניים שזכו להיכנס להיכל התהילה.

בפסוקים 21-22 נאמר "וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה.", פסוקים שכל יהודי ירא שמיים מזכיר בכל בוקר בעת שהוא מניח תפילין.

ואילו בפסוק 17 נאמר "וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה", ומשם שמה של אם-המושבות, שעד היום מאות אלפים רושמים בכל פעם שהם מתבקשים למלא את כתובתם.)

אלא שלמרות שהציטוט הבן-גוריוני מבטא את אחד הביטויים היפים לכבוד ולשוויון בין המינים, אין הוא מציין אלא את הצפוי באחרית הימים, ואילו ביום-יום של התנ"ך הוא מהווה חריג ויוצא מן הכלל. אין לנו אלא להביא את פרק ב' בשלמותו (לאחר שבפרק א' מצוּוה הושע "לֵךְ קַח-לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים")  

(הממהרים יכולים להתחיל בפסוק ד') -

א וְהָיָה מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר; וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם, לֹא-עַמִּי אַתֶּם, יֵאָמֵר לָהֶם, בְּנֵי אֵל-חָי.  ב וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי-יְהוּדָה וּבְנֵי-יִשְׂרָאֵל, יַחְדָּו, וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד, וְעָלוּ מִן-הָאָרֶץ:  כִּי גָדוֹל, יוֹם יִזְרְעֶאל.  ג אִמְרוּ לַאֲחֵיכֶם, עַמִּי; וְלַאֲחוֹתֵיכֶם, רֻחָמָה.  ד רִיבוּ בְאִמְּכֶם, רִיבוּ כִּי-הִיא לֹא אִשְׁתִּי, וְאָנֹכִי לֹא אִישָׁהּ; וְתָסֵר זְנוּנֶיהָ מִפָּנֶיהָ, וְנַאֲפוּפֶיהָ מִבֵּין שָׁדֶיהָ.  ה פֶּן-אַפְשִׁיטֶנָּה עֲרֻמָּהוְהִצַּגְתִּיהָ, כְּיוֹם הִוָּלְדָהּ; וְשַׂמְתִּיהָ כַמִּדְבָּר, וְשַׁתִּהָ כְּאֶרֶץ צִיָּה, וַהֲמִתִּיהָ, בַּצָּמָא.  ו וְאֶת-בָּנֶיהָ, לֹא אֲרַחֵם:  כִּי-בְנֵי זְנוּנִים, הֵמָּה.  ז כִּי זָנְתָה אִמָּם, הֹבִישָׁה הוֹרָתָם:  כִּי אָמְרָה, אֵלְכָה אַחֲרֵי מְאַהֲבַי נֹתְנֵי לַחְמִי וּמֵימַי, צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, שַׁמְנִי וְשִׁקּוּיָי.  ח לָכֵן הִנְנִי-שָׂךְ אֶת-דַּרְכֵּךְ, בַּסִּירִים; וְגָדַרְתִּי אֶת-גְּדֵרָהּ, וּנְתִיבוֹתֶיהָ לֹא תִמְצָא.  ט וְרִדְּפָה אֶת-מְאַהֲבֶיהָ וְלֹא-תַשִּׂיג אֹתָם, וּבִקְשָׁתַם וְלֹא תִמְצָא; וְאָמְרָה, אֵלְכָה וְאָשׁוּבָה אֶל-אִישִׁי הָרִאשׁוֹן כִּי טוֹב לִי אָז, מֵעָתָּה.  י וְהִיא, לֹא יָדְעָה, כִּי אָנֹכִי נָתַתִּי לָהּ, הַדָּגָן וְהַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר; וְכֶסֶף הִרְבֵּיתִי לָהּ וְזָהָב, עָשׂוּ לַבָּעַל.  יא לָכֵן אָשׁוּב וְלָקַחְתִּי דְגָנִי בְּעִתּוֹ, וְתִירוֹשִׁי בְּמוֹעֲדוֹ; וְהִצַּלְתִּי צַמְרִי וּפִשְׁתִּי, לְכַסּוֹת אֶת-עֶרְוָתָהּ.  יב וְעַתָּה אֲגַלֶּה אֶת-נַבְלֻתָהּ, לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאִישׁ, לֹא-יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי.  יג וְהִשְׁבַּתִּי, כָּל-מְשׂוֹשָׂהּ, חַגָּהּ, חָדְשָׁהּ וְשַׁבַּתָּהּ וְכֹל, מוֹעֲדָהּ.  יד וַהֲשִׁמֹּתִי, גַּפְנָהּ וּתְאֵנָתָהּ, אֲשֶׁר אָמְרָה אֶתְנָה הֵמָּה לִי, אֲשֶׁר נָתְנוּ-לִי מְאַהֲבָי; וְשַׂמְתִּים לְיַעַר, וַאֲכָלָתַם חַיַּת הַשָּׂדֶה.  טו וּפָקַדְתִּי עָלֶיהָ, אֶת-יְמֵי הַבְּעָלִים אֲשֶׁר תַּקְטִיר לָהֶם, וַתַּעַד נִזְמָהּ וְחֶלְיָתָהּ, וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מְאַהֲבֶיהָ; וְאֹתִי שָׁכְחָה, נְאֻם-יְהוָה.   טז לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ.  יז וְנָתַתִּי לָהּ אֶת-כְּרָמֶיהָ מִשָּׁם, וְאֶת-עֵמֶק עָכוֹר לְפֶתַח תִּקְוָה; וְעָנְתָה שָּׁמָּה כִּימֵי נְעוּרֶיהָ, וּכְיוֹם עֲלוֹתָהּ מֵאֶרֶץ-מִצְרָיִם.  יח וְהָיָה בַיּוֹם-הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, תִּקְרְאִי אִישִׁי; וְלֹא-תִקְרְאִי-לִי עוֹד, בַּעְלִי.  יט וַהֲסִרֹתִי אֶת-שְׁמוֹת הַבְּעָלִים, מִפִּיהָ; וְלֹא-יִזָּכְרוּ עוֹד, בִּשְׁמָם.  כ וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית, בַּיּוֹם הַהוּא, עִם-חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם-עוֹף הַשָּׁמַיִם, וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה; וְקֶשֶׁת וְחֶרֶב וּמִלְחָמָה אֶשְׁבּוֹר מִן-הָאָרֶץ, וְהִשְׁכַּבְתִּים לָבֶטַח.  כא וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, לְעוֹלָם; וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי בְּצֶדֶק וּבְמִשְׁפָּט, וּבְחֶסֶד וּבְרַחֲמִים.  כב וְאֵרַשְׂתִּיךְ לִי, בֶּאֱמוּנָה; וְיָדַעַתְּ, אֶת-יְהוָה. 

ובכן, פרק זה הוא דוגמא אופיינית לנזיפה חמורה ואיומים קשים כלפי עם ישראל הבוגדני. מעבר לכך, הוא מהווה דוגמא אופיינית לאנלוגיה בין יחסי אלוהים-ישראל ויחסי גבר-אשה (או נכון יותר בעל-אשה). התנ"ך עמוס וגדוש בתיאורים כאלה, של יחסי גבר-אשה, כאשר לא רק המפרשים (כמו במקרה של שיר השירים) אלא המקור עצמו מציין במפורש כי אין התיאור אלא אנלוגיה ומשל ליחסי אלוהים והעם הסורר. ככה יעשה לסורר ולסוררת.

אולי משום שהדוגמא כל כך נפוצה ומוכרת נדרשו לי כמעט אלפיים שנה להבין מה קורה כאן.

לא על היחסים עם אלוהים מדובר כאן על ידי השוואה ליחסים בין המינים. בדיוק להיפך.

כל התיאורים הללו מתארים את היחסים בין המינים, כפי שהם נתפשים על ידי המחבר, וכל הקישור לאלוהים ודבריו איננו אלא מציאת הצדקה וצידוק.

המצאת אלוהים היא פשוט עוד כלי לדיכוי האישה.

 __________________________________________________________________

הפליילסט:

Passenger:  Let her go