בדרך כלל אינני עוקב ומתמצא בפרשת השבוע, אלא אם אני מתארח בחגיגת בר-מצווה, או סביר יותר, נתקל בהן בדבריו של אברי גלעד, במסגרת הבלוג הרדיופוני המשובח "המילה האחרונה".
פרשת השבוע פרשת בלק. תחילתה במכשף שתום עין ובחיות מדברות אך סופה במעשים סוטים ומשונים. וסוטָה מהם ומשונָה הדרך בה הדברים מטופלים. על קיום יחסי מין פולחניים בפרהסיה עם בנות גויים נענש העם במגפה ועשרים וארבעה אלף מתים (קצת יותר ממספר הנופלים בכל מערכות ישראל). על רצח כפול באותה פרהסיה, בסצנה שמאוד מזכירה את הלינץ' הזכור לרע ברמאללה, מתגמל אלוהים בעושר גדול (כמו השאהידים בכלא המקבלים שכר על כל רצח שבצעו) ומשרה מכובדת לדורות (ע"ע נפוטיזם).
כבר כתבתי פעם (בבחילה ובזעם) על פנחס ויורשיו. מה הטעם לכתוב שוב? נדמה לי שזה דומה לחגים והמועדים. הנה כל שנה באותו הזמן חוגגים ומציינים שוב את פסח וכותבים עליו (ואפילו מצווה לספר בו שוב ושוב). וכך בחגים וגם בימים השחורים, בט' באב או תענית אסתר. אז אין שום סיבה, בכל שנה במועד המתאים לספר שוב בפרשה המחליאה הזאת. ותמיד אפשר לכתוב דברים חדשים. הנה, אז עדיין לא ידעתי שמעשה פנחס שימש השראה לדורות של גזענים ולהצדקה ואף לביצוע של רצח על עבירות כגון קיום יחסים בין הגזעים. והיד עם הסכין עודה נטויה.
(חשבתי על מחקר-מפוי חדש של כתבי הקודש. לבדוק לכל פסוק או מעשה את מספר האנשים שנרצחו בגללו ומנת הסבל שהצליח לזרוע. אין ספק שמעשה פנחס נמצא במקום טוב.
השבוע נתקלתי בדגש נוסף שלא הייתי מודע אליו. הפרשה מדברת על פולחן "בעל פעוֹר". ובכן, על פי המפרשים, הפולחן, "פשר הפעוֹר", אינו אלא מעשה עשיית הצרכים. ועל כגון אלה אומרים – עד כמה מעוות יכול להיות פולחן דתי, שהוא מצטמצם למעשה הזוי ומוזר – עשיית צרכים.
וכאן, אני מבקש להעניק שי לחברי הטבעונים, כי זאת באמת הרמה להנחתה. עשיית הצרכים, למרות כל ההסתייגויות והריח הרע העולה ממנה, היא מעשה טבעי והכרחי – כפי ששמה מעיד עליה. אבל מה תגידו על פולחן דתי שלוקח בעלי חיים, שוחט אותם ואז שורף אותם? האם זה באמת מראה מלבב יותר או מעשה ראוי יותר מעשיית הצרכים?
עולם שבו מעשה שלא פוגע באיש אבל לא מוצא חן בעיני מישהו הוא פשע חמור ורצח הוא מעשה גבורה הוא עולם מעוות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
