(שמעתי שכלל אי אפשר לסמוך על הזכרון. כל פעם שמשהו נשלף מהזכרון נעשה בו שימוש ואחר כך לא בדיוק מחזירים למקום. ואת המעשה הזה אני זוכר לא במעוות אלא בקושי. על כן, לרב המילים בהמשך ניתן להצמיד את התוסף "כנראה". (אולי אוסיף אותו בעצמי)).
בודאות אחרי נס-באדאלונה. כנראה בכתה ח'. כתה ח-2. כנראה נגד ח-1 הבלתי מנוצחת, על שלל כוכביה. כנראה הגמר.
הם כנראה היו יותר טובים, והובילו 1:0. אחר כך עלו ל-2:0. זה המשיך ל-3:0, 4:0 והגיע ל-5:0. זה נראה אבוד (שימו לב – "נראה", לא "כנראה". ועדיין, כמו שנראה מיד – רק "כנראה"). אלי מזרחי כל כך התבייש שיצא מהשער והלך לכיוון הכיתות, מסבך את המצב עוד יותר. בקושי הצליחו לגרור אותו חזרה אל בין הקורות. זה כנראה היה המצב במחצית. אחר כך סוף סוף שער שלנו - 5:1. ומיד זה ממשיך ל-6:1. המצב כנראה אבוד. אבל אז, בלי אלון ורפי. בלי אהלן וסהלן. רק (בעצם בעיקר) ברוך מימון. התוצאה בסיום 6:6. אז אל תגידו שאם 5:0 במחצית אז המצב אבוד (אבל זאת היתה השנה שבה פֶלֶה כידרר והקפיץ מעל השוער וכנראה עדיין קרו ניסים).
פלא, או ברוך מימון?
הרבה שנים אחר כך הזדמן לי להשתתף בהמצאת המושג "תיקו ברהמס". זה סיפור אחר וארוך (למרבה הפלא, אני זוכר. בערך). אבל השורה התחתונה – "תיקו ברהמס" הוא תיקו המושג לאחר מה שנראה כמו תבוסה מוחלטת של אחד הצדדים.
מוסר ההשכל הראשון הוא שגם אם המצב נראה אבוד – יש סכוי לתיקו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
