אחת מתופעות הלוואי של מלחמת המהלומות היא שידורי האולפן הבלתי פוסקים. והפרשנים, והדוברים והמומחים, והמרכאות הכפולות. וכמו במשחק כדורגל או כל מלחמת התשה, חייבים לרענן ולהחליף ולהביא ועוד פרשנים טריים, תחילה סוג א' ולבסוף סוג ז'. רובם המוחלט מגיעים בזכות הרזומה המפואר, של בכיר (יחסית) לשעבר. כולם היו אלופים או כמעט אלופים - תתים, משנים וסגנים.
אחת מתופעות הלוואי של תופעת הלוואי היא ההזדמנות לפגוש מקרוב (יחסית) ולהציץ למוחם ולנפשם של אלה שניווטו והובילו את הצבא עד לאחרונה. הזדמנות נדירה משום שבעת שמלאו את תפקידם הצבאי נגזרה עליהם שתיקה במקרה הטוב, או שנבחרו לשמש שופר לכל מי שיושב גבוה מהם בשרשרת המזון.
כעת, כשהם דוברים מטעם עצמם, אפשר להווכח בצרות האופק, באווילות, בנפיחות, ברדידות, בעיוורון, בזחיחות, בדלות המוסרית, בצמאון הדם ובחוסר האחריות.
המחשבה כי אלה האנשים המפקדים על הצבא, המוליכים את החיילים לקרב, הקובעים את גורלנו -מצמררת.
פילוסופים בגרוש. אלופים במיל.
כמה מחשבות:
העובדה שכך נראית המנהיגות הצבאית לאורך מרבית המלחמות שאחרי ששת-הימים, מביאה למחשבה המטרידה שמא זהו חוק טבע.
ראשי השב"כ כפי שהצטיירו בסרט "שומרי הסף" שידרו דווקא פער הפוך.
על רקע ההכללה הגסה מתבלטים רבים כיוצאים מהכלל. אולי אפילו הרב. ועדיין רבים, רבים מדי – לא.
כדי לא לצאת בלי להזכיר שמות קחו לדוגמא את תת-אלוף במילואים מירי רגב.
אולי זה חלק ממזימה רחבה להחזיר אותנו בתשובה. כי במצב הזה רק אלוקים יעזור.
הופתעתי: המרואיין הענייני, הברור והנבון ביותר שנתקלתי בו - הח"כית מירב מיכאלי.
והנה מאמר של אל"מ במילואים, עוד מומחה, שחוזר(חוזה?) על חלק מה שאמרתי, כבר ב-2012. הוא כנראה אחד שמבין.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
