כל הדברים גדולים כקטנים

(אחרי שהמצב יגמר)

הנה סיפור ידוע ורב גירסאות בעולם האינטרנט (ומעניין אם יש לו קיום גם מחוצה לו).

הוא הולך כך -

מרצה זקן בעל שם הוזמן לשאת הרצאה על "ניהול זמן יעיל". הוא בחר לערוך ניסוי.

המרצה הניח מיכל זכוכית גדול על השולחן. אחר כך הוציא מתחת לשולחן כתריסר אבנים בגודל אגרוף, והניחן לאט ובעדינות בתוך המיכל.  כאשר התמלא המיכל, הרים המרצה הזקן מבטו באיטיות אל תלמידיו ושאל: "האם המיכל מלא?" כולם השיבו: "אכן". המתין המרצה הזקן מספר שניות והוסיף: "האומנם?"

שוב התכופף המרצה הזקן והוציא מתחת לשולחן דלי מלא אבני חצץ קטנות. בקפדנות שפך את החצץ מעל לאבנים וניער בזהירות את המיכל. אבני החצץ הסתננו בין האבנים הגדולות עד שירדו לתחתית המיכל. שוב הרים את מבטו לקהל ושאל: "האם המיכל מלא?"

חזר המרצה הזקן והתכופף והוציא מתחת שולחנו סיר מלא בחול.  בתשומת לב שפך את החול אל תוך המיכל. החול מילא את החלל בין האבנים הגדולות ובין החצץ. שוב ניער המרצה הזקן את המיכל, אף ביתר עדינות וסבלנות והוסיף עוד ועוד חול עד שהחול חדר לכל פינה במיכל. אז שאל שוב: "האם המיכל מלא ?"

הוציא המרצה הזקן מתחת שולחנו כד מלא מים ויצק אותם בזריזות אל תוך המיכל עד לשפתו. ואז לנגד עיניהם המוקסמות של תלמידיו הרים מבטו ושאל: "האם כעת המיכל מלא" ? "כן" שאגו כל תלמידיו.

אז הרים המרצה הזקן מבטו לעבר הכיתה ושאל: "איזו אמת גדולה יכולים אנו ללמוד מניסוי זה"?"

קם אחד התלמידים וענה "אנו למדים שככל שהיומן שלנו נראה לנו גדוש, אם רק מתאמצים מספיק, תמיד ניתן להוסיף פגישות נוספות".

"נו טוב..." הפטיר המרצה הזקן וחיוך על פניו. אז אמר:

"האמת הגדולה שמוכיח לנו הניסוי היא זו: אם לא נכניס למיכל קודם את האבנים הגדולות, לעולם לא נוכל להכניס אותן אחר כך, אך אם נכניס תחילה את האבנים הגדולות, נוכל להכניס עוד קטנות מהן ועוד קטנות מהן ....".

התבונן המרצה הזקן בשומעיו ושאל:

"מהן האבנים הגדולות בחייכם? בריאותכם? משפחתכם? חבריכם? חלומותיכם? החופש שלכם? מאבק למען מטרה נעלה? משהו אחר?"

לנגד עיניהם התוהות של תלמידיו המשיך ואמר כך:

"מה שעליכם לזכור הוא לתת משקל בכורה לדברים הגדולים שבחייכם. אם לא תעשו זאת, אתם עלולים חלילה להחמיץ את החיים. אם תתנו עדיפות לדברים הקטנים יתמלאו חייכם בהם ולא יישאר די מהזמן היקר שלכם עלי אדמות כדי להשיג את הדברים החשובים לכם באמת. משום כך לעולם אל תשכחו לשאול את עצמכם את השאלה: "מהן האבנים הגדולות בחיי?" וכאשר תזהו אותן, הכניסו אותן ראשונות והן תמלאנה את חייכם, אך גם תאפשרנה לכם להכניס אחר כך את כל השאר".

בתום ההרצאה נטל את ילקוטו ועזב את החדר ללא אומר ודברים כשתלמידיו יושבים בכיתה נרגשים ומהורהרים".

כשניסיתי לחזור על הניסוי בבית ערכתי שנוי קל, ובניתי לסיפור גרסת 2.0. ראשית וראשון מילאתי את המיכל במים. והנה, למרות שפגעתי בסדר, אפשר היה להמשיך בכל שלבי הניסוי. המים יכולים להקדים את האבנים הגדולות. המים יכולים להיות בראשית, והם נשארים עד לאחרית. הם ששוהים בכל מקום, ממלאים כל מרווח, בשקט ובענווה קובעים את הסביבה והרקע, ואף נספגים ומרטיבים את כל האבנים שיוכנסו לתוכם.

"מהם המים של חיי?" זו השאלה. המים שקדמו אף לאבנים הגדולות, אך תמיד נשארים. מי אני? מה אני? אני המים. לפני שבוחרים את האבנים הגדולות ומכניסים אותם – שאלו "מהם המים שאתם?".

ומה על המים שנשפכים כאשר מכניסים את כל האבנים? מה אנחנו מאבדים? על מה מוותרים? האבנים הם הבחירות שלנו. מהו המחיר של כל בחירה?

לזאת, הנה עוד סיפור (זכיתם בשני סיפורים באבן אחת).

מנהל יפני רצה ללמוד על תורת הזן והלך למורה מפורסם.

המורה קיבל אותו בברכה והזמין אותו לכוס תה.

המורה מזג תה, והמשיך למזוג גם לאחר שהכוס עלתה על גדותיה. לאחר מספר רגעים התפרץ המנהל: "תפסיק למזוג, אין יותר מקום בכוס".

"כפי שכוס זאת אין בה יותר מקום", אמר לו המורה, "כך גם אתה מלא בדעות ובאמונות שלך. כיצד תוכל לשמוע על תורת הזן לפני שתרוקן את הכוס שלך?"

לפעמים עומד אדם מול כלי מלא וגדוש והוא נבוך ובידו אבן גדולה.

זכרו תמיד– כאשר אוגרים מיכל מלא מים חול ואבנים הוא הופך כבד מאד וחלקלק. אי אפשר להרים אותו. הוא שביר ובעייתי. אפשר לרוקן אותו. אפשר להשליך עליו את האבן, ולשבור הכל.

לפעמים הצעד הנכון הוא להשאיר את המיכל על השולחן ולצאת מהחדר.

והנה עוד סוד גדול. אם לא ממלאים את המיכל באבנים, אם משאירים מקום פנוי, המים יכולים להתמלא בדגים צבעוניים ואפשר להתבונן בהם שעות ארוכות.

__________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט: (המוסיקה היא אבן גדולה. לא, המוסיקה היא מים. לא, המוסיקה היא דג צבעוני במים)

Bach - Siciliana BWV 1031

-