השניות ארוכות, בין אם סופרים אותן ובין
אם לא. במיוחד האחרונות. בכל זאת, בנחישות, בנשיכות שפתיים, התקדמתי בעקביות.
התחלתי מ-25, ועכשיו אני יכול לעצור את הנשימה לארבע דקות ושש שניות. מאתיים
ארבעים ושש שניות. ועדיין, בכל פעם, כל שנייה נוספת קשה כמו כל אלו שקדמו לה -
יחד. הסיכוי שאלמד להסתדר בלי לנשום בכלל קלוש יותר מאוויר פסגות, אבל אני ממשיך
לנסות. מי שמעודד אותי, ומאתגר אותי, הוא הדג הקטן שאיתי. בכל פעם שאני מכניס את
הראש למים אני מוציא מהם את הדג. וכשאני מוציא את הראש, משווע לאוויר, הוא עדיין פוער
את פיו ומנופף בזימים ולא מוותר. כשאני נשבר אני מחזיר גם אותו למים, והוא מיד שב
לשחות כאילו כלום.
תמיד הוא מנצח, ותמיד הוא מוותר לי. אני
חוזר לנשום אוויר.
לחמצן של המים יש טעם אחר. כך היה לי אומר
לו ידע לדבר. אני אפילו לא יודע אם הוא דג או דגה.
ביום שאני אנצח אכין ממנו
געפילטע פיש. זה יהיה הסימן שלמדתי לנשום כמותו מתחת למים. היום הזה רחוק. אני
יכול למשוך עוד כמה שניות, עוד שעתיים או שבועיים, אבל האמת הכואבת היא שבינתיים
אני תלוי באוויר לנשימה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
