כל הדברים גדולים כקטנים

מכירים את זה, כשאין לך יותר מה להגיד?

כשהיה לך, היה המון. בלי הפסקה. מילאת פתקים בשורות. מגרות בפתקים. רעיונות בכיסים, ועוד המון שנשפכו ונשטפו לאיבוד. ובָרַרת מהם כי לא יכולת לכתוב כל כך הרבה, ושמרת לפעם אחרת. אבל זה כמו המזון במחסני החירום, שבינתיים פג תקפו ואפילו העלה עובש. או חלומות הנעורים.

עכשיו, כבר אין לך מה להגיד ואתה פונה לרשימות האינסוף במגירות אבל מרגיש מוזר. אמנם אלה כולם דברים שלך, וגם אחרי שסיננת את כל מה שכבר לא אקטואלי (וטוב שכך, כי הנצח אינו סובל קישקושים-לרגע (האמנם?*)), ומה ששוב אינך מבין (וטוב שכך, כי אם אתה לא מבין עכשיו, מי כן? (אפילו בימים שאתה כן הבנת)), ואת מה שמסתבר כעת שאינו חכם או מבדר או מוסיף משהו (וטוב שגם כך, וזו הרי המסננת הכי חשובה (ותמיד זכרת להפעיל אותה??)), נשארים דברים. אבל הדברים שנשארים, מי יגיד אותם? כי כאשר ההרגשה היא שאין לך מה להגיד, אין הרבה טעם להגיד במקומם את הדברים שרצית להגיד פעם. מן מלכוד-22 שכזה (או כל מספר אחר, אם יש). ואם בכל זאת (למען... למען מה בעצם?) אותם דברים ישנים יעלו, הם כביכול עומדים ברשות עצמם ואתה לא שם, לצידם.

וכל זה הרי דומה להחריד למצבו של כל משורר מת. הנה, נחשף סודו של המצב. אני משורר מת.

(למצולמים אין קשר לכתבה)

*דווקא בעניין הזה יש לי אחלה פוסט, והוא אפילו כבר כתוב. בעצם סדרה של פוסטים, וזאת הבעייה – כמו מפעל חיים שצומח מהר מכפי שאפשר להכיל והוא נשאר כמצבת סימפוניה לא גמורה.

_________________________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

Waves of the Danube - Ion Ivanovici