למשל מיכאל שלי כאב-טיפוס לסיפורי נשים
סובלות-בשקט, לכאורה בלי סיבה, מגִיפות את עצמן אך לא מוצאות דבר בחושך, אמהות
אמנם - אך אין בחייהן דבר בעל משמעות (למעט חוסר המשמעות עצמה), ובעל שלא משער דבר
מכל אלה (ומכל מקום אף אינו מסוגל להבין).
טרוף ללא מוצא נחבט אל הקירות כמו ציפור
שנקלעה בטעות לחדר, ואין להן בכל העולם מישהו שמבין או שאפשר לדבר איתו. הקריאה
בהן היא סימטא מדכדכת ומשעממת, שבדרך כלל, בדרך כלל לא מחכה שום דבר בסופה.
עקרות
קיומית.
בנסיבות אלה, אין ספק שאנה קרנינה זכתה והספיקה לתפוס פיסת חיים, ומה
שבאמת דרוש הוא מן טרנטינו שיכניס תפנית בעלילה. נדמה לי שזה קורה יותר בסרטים (אולי
משום שקראתי מעט מדי).
ובחיים, היכן שאף אחד לא כותב, אין לי שמץ של מושג (למעט
לפעמים בכותרת בעיתון).
מסתבר, שכל בנות המשפחות המאושרות
מסתירות איזה אומללות, ואילו בנות המשפחות האומללות יודעות להעריך מהו אושר כאשר
הוא מופיע.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
