כל הדברים גדולים כקטנים

כשאני יורד במהירות במדרגות בקפיצות קטנות, אני מרגיש בתוך הלא-כלום שלי איך משהו מיטלטל מתחת לפטמה, כך שאם אני חושב על זה (וחשבתי, כל פעם שירדתי כך במדרגות) אשה מרגישה משהו הרבה יותר משמעותי. וזה כנראה תלוי גם בגודל, כמה שהיא מרגישה. ואם היא ספורטאית זאת כבר ממש בעיה. האמזונות לפני אלפיים שנה אפילו כרתו את השד כדי שלא יפריע להן עם החץ והקשת. כך שאני בהחלט מבין שיש מצבים בהם החזיה היא הכרח.

אבל אני, שונא חזיות אני. מסיבות אחרות משנאתן של נשים (או חלקן – חלק מהנשים, חלק מהשנאות,, אבל שונא). יש להן שימוש מדכא מעניין מאד ופרדוקסלי. החזיה הרי הומצאה כדי להפוך את האשה "ראויה" יותר בעיני הגברים. מטרתה היתה להבליט את החזה, להרים ולשאת אותו בגאווה ולהפוך אותו סמל לנשיות. אלא שבמשך הזמן או המקום התהפך תפקידה. במקום להבליט ולפאר התפקיד והשימוש העיקרי של החזיה בימינו הוא לדכא את הנשיות ולהסתיר את השדיים. ראשית ביצירת מסך עשן חוסם, ובנית כיפת ברזל שמחפה על הפטמה ואוסרת עליה להתבלט ולהתבטא, כאילו היא ילד מופרע שצריך לכלוא במרתף בכל פעם שמגיעים אורחים. אבל עיקר העיקרים, החזיה כולאת ומונעת תנועה, כמו רתמה על סוס היא מונעת את הריקוד החופשי והחי של השדיים. נוצר כאן אבסורד של אביזר נשי מחייב שעיקר פעולתו בכליאה, דכוי ועיוות הגופניות והנשיות. בכך היא דומה לנעלי העקב. אף הן, אביזר נשי מובהק, המאריך ומדגיש את הרגל, אבל  מגביל תנועה, חונק אצבעות, וכופה תנועה לא טבעית. הייתי מסתכן ומהמר כי הסכוי שאשה על עקבים תלבש חזיה הוא גבוה לא פחות מהעקבים. אליהם אפשר לצרף גם את הצפורנים הארוכות. (לכל הפחות ניצלו בנות הדור הנוכחי מעונשו של המחוך).

(ככל שהצלחתי לברר, הצילום מתוך כתבה על מירוץ עקבים במנילה)

חלק הגוף הקרוב ביותר לשדיים מבחינת המעמד והיחס הוא השיער. בעוד שהשיער הארוך, הפזור, הוא סמל לפראות, מיניות וחופש, האיסוף והסידור שלו הוא גם המרסן. האיסוף בגומיה, אך הרבה יותר הצמות, קלועות והדוקות, ממשטרות ומרחיקות (אולי כמו עניבה של גבר?). גם השיער, שלפעמים נקלע אמנם לסיטואציה שמחיבת את אזיקתו, כמו מלאכות בהן הוא מועד להתפס ולהסתבך, או סתם כשהוא מסתיר ומכסה את הפנים, מסומן בקיצוניות כסמל מין, ובני דתות שונות טורחים להסתירו ואף להפטר ממנו, מסיבה זו בלבד. אפשר גם להוסיף שבדיוק כמו החזה, הוא חלק גוף שקיים אצל שני המינים, אך בעוד שאצל גברים תנ"כיים שימש השיער כמקור של כוחות על, אצל האשה הוא נתפש כבעל משמעות מינית פתיינית ויש להסתירו ולהעלימו. אף בחברה שמרנית גלוית שיער, מקובל השיער הארוך כמבדיל מגדרי בין אשה לגבר עד עצם היום הזה.

יש אם כן מרקם חברתי הכופה ומצפה מהאשה ללבוש חזיה, וכאשר הוא נטמע, חריגה ממנו נתפסת כמתגרה ונועזת ומעמידה את ה(לא) לובשת במוקד של לחצים מנוגדים – או שתצייתי ותלבשי, או שתסומני כאובייקט מיני. וצריך להוסיף שאותו דיון בדיוק תקף גם לנושא של עירום וחשיפת הגוף בכלל, והשדיים במקרה זה, כאובייקט מיני, הם ביטוי מטונימי מייצג של הגוף כולו. התואם בין השניים ממשיך ומתקיים גם בנקודה בה תוקפו של הלחץ החברתי עשוי  לפקוע - כאשר האשה מתבגרת. משום שאשה בוגרת, או מבוגרת (וכל אחת תגדיר לעצמה את הנקודה), מחליפה מעמד. הלחץ עליה בשל היותה אובייקט מיני עובר המרה וההאשמה שהיא מתגרה ומגרה בהופעתה מתחלפת בטענה על התיישנות ואי עמידה בנורמות של מושלמות. היא נדרשת להסתיר את עצמה בשל היותה פחות רלוונטית ומושכת, והשדיים, על שום כניעתם לכח המשיכה. והטעם הזה כבר מקומם ומעליב, ובחלק מהמקרים מביא סוף סוף לתוצאה ההפוכה. ההכרה שאין שום תוקף ללחץ, יחד עם הבטחון והכח שמעניקים הגיל והנסיון, מתחדדת עד לנקודה של בעיטה ב"דרישות" ונסיון להתיישר מחדש, והפעם לפי הצורך והתחושה הפנימית, כלומר האמיתית. זה אפשרי כאשר הנזק אינו בלתי הפיך, כלומר כאשר למרות הדכוי והכפיה הרוח נשארה חופשית כרוח.

ואם, כמעט בלי להרגיש, דילגתי מתחום הדעה שלי ונקודת המבט שלי כגבר אל נקודת הראות הנשית והחוויה שלה, אני מקווה שלא נחצה כאן שום קו ושבעצם נשארנו בדיוק באותו התחום ובאותה הדעה.

__________________________________________________________________________________________

הפלייליסט:

הבלדה על השיער הארוך והשיער הקצר - הדודאים