כל הדברים גדולים כקטנים

מרגלית צנעני קצפה על השימוש במונח "פרשה". "פרשת ילדי תימן". היא תובעת לא פחות מ"שואת העדה התימנית". כל אחד רוצה שואה משלו, אבל כבר מזמן הוחלט  - שואה יש רק אחת. צריך לבחור כאן מונח אחר.
והפרשה שלא מניחה, סיפור הקונספירציה של זקני ציון, אלו שפעם הקימו את המדינה ועמדו בראשה, והם מואשמים במעשים איומים שגם תכננו וביצעו וגם טרחו להסתיר ולהעלים, והציגו את עצמם כצדיקים ושיות תמימות, ומה הפלא שקשה לאוזן לשמוע וללב להאמין. אבל אם נפתח הסדק, ונסדקת האמונה העיוורת, וכל ההאשמות באמת יסודן – צדיקים מטעם עצמם ופושעים חסרי רחמים כלפי האחר שלרע מזלו נקלע לתפקיד הלא נכון, אין מנוס מלהשאר עקביים, ולקבל אחת ולתמיד את "גירסת הנכבה" לגבי מה שהתחולל כאן שנים אחדות קודם לכן. ומי שרמס את התימנים, את הערבים על אחת וכמה. וכל הציונות, ובעיקר הקמת המדינה, ראשיתה בחטא גדול והמשכה בשקרים והכחשות. והנכבה היתה, ועוד איך.

ואין דרך ראויה ונאותה לסגור את המעגל הזה מאשר בשימוש במונח האחד המגדיר את מהותו של הציוני הפושע – הנכבה. מעתה יש לדבר על "הנכבה של ילדי תימן".

ובאותו עניין כותב יפה נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות":
"מי שמאמין שבמסמך סודי של ועדה הוא ימצא תשובה שתסתור את הדו"ח הגלוי שלה, לא מבין בדו"חות של ועדות. לכל היותר הוא ימצא שמות"

_______________________________________________________________________

הפלייליסט:

יום יבוא - אל תקרא לי שחור