אחי ניגן אותו מאז ראש השנה של 1969 - השנה הטובה בכל הזמנים, והתקליט שרד את כל הסיבובים תחת המחט ועדיין מנגן אם יש
פטפון בסביבה. בערבים כשהיתה דלת חדרו נעולה בפני ופתוחה בפני המתנדבות, דלפו מבעד
לתריס שיחות באנגלית וצלילי סוזאן והריח החריף.
מריאן היתה בהירה מאד אבל לא מתנדבת. היא חלפה בוקר אחד כמטאור ולא
הבנתי מילה ממה שלא אמרה אבל בהיתי בה והיא הוליכה אותי בידי כמו ילד, מבלי שידעה את הדרך, עד לחדרו
הריק. לא ידעתי אז שום דבר. שמתי את התקליט והתחיל סוזאן. וזה הספיק. כשהיא חיבקה
אותי מאחור עצמתי עיניים ורק הרגשתי אותה נושמת צוואר ולוחשת בלי מילים. כשהתפשטה
מולי הן נפקחו לרווחה. זה היה בשיר השני והיא עשתה את זה לאט, חמש דקות וחמישים
וחמש שניות. ולא הייתי צריך לדעת שום דבר. היא לקחה אותי למיטה ושכבה, והזמן היה
קצר וארוך, והיא קמה רק להפוך צד. ואז, במריאן, הנשיקה הראשונה שלי. ובאיזה שירים גמרתי
אני לא יודע. בסוף השיר האחרון המחט התרוממה וחזרה למקום, והיא התלבשה והלכה. ונשאר
הטעם של השיר עם הבכי. ולא הבנתי את המילים. הכנתי תה ושתיתי לבד.
ארבע שנים אחרי כן שמעתי בפעם היחידה את סוזאן בהופעה חיה. הוא ישב עם
הגיטרה על ארגז עץ פשוט ושר וגם הפעם לא אמר מילים מיותרות. בזמן ההופעה עוף לא
צייץ, ושור לא געה ואף מטוס לא נשמע בשמיים והתותחים שתקו ולא חשבתי על אף אחד ועל
כלום. רק היום אני אומר שחלק מתו לפני שהספיקו לשמוע את כהן וחלק אחרי. ממרחק השנים, הכל נמהל וזרם - אחי ולאונרד ומריאן, ועכשיו נשארו רק סוזאן
והשיר האחרון.
לא באמת קראו לה מריאן. אולי כן. אני פשוט לא יודע.
<עקב תקלה (זמנית?) לא ניתן להעלות כאן תמונה. עמכם הסליחה>
בבלוג זה
בכל הבלוגים
