בראשית ימי המחשוב, התחיל לשגשג המושג WYSIWYG, שהיום הוא כל כך מובן
מאליו שלא היו קוראים לו בשם. ראשי התיבות של What You See
Is What You Get כיוונו לשיטה לעיצוב והכנה של מסמך לדפוס.
כי בניגוד למה שהיה נהוג עד אז – שכדי לעצב מסמך כזה משתמשים בשפת מחשב מיוחדת אשר שותלת בתוך הטקסט הרגיל (כלומר באותו
רצף סימנים, אותיות וספרות, שזורם מהמקלדת) כל מיני רמזים והנחיות כמו סוג
הפונטים, גודלם, מעבר עמוד, כתב אלכסוני וכל יתר הדברים שאתם מכירים. בעבודה כזאת
היה סוג של דחיית סיפוקים, כי רק לאחר סיום ההכנות אפשר היה להוציא הדפסה ולראות
מה יצא (שכמובן אינו דומה כלל לאותו קובץ טקסט עם סימנים שתולים). בסביבת WYSIWYG , שבאה לעולם עם המצאת המסך הגרפי, התוצאה
הסופית נראית מיד, בדיוק כמו שאתם מכירים מתכנת הוורד. מסתבר שהקדמה מזוהה במידה
רבה עם סילוקה של דחיית הסיפוקים. קידמה היא "סיפוק עכשיו". ומכונה
מבטיחת סיפוקים לעולם מנצחת.
התחלתי ללמוד בפקולטה למדעי המחשב ממש על קו התפר שסיים את השימוש במכונות קוראות
הכרטיסים. (לא קורא הכרטיסים שעוזר לכם להעביר את התמונות שצילמתם מכרטיס הזכרון.
אני מדבר על כרטיסי נייר מנוקבים. כל כרטיס מהווה שורה אחת בתכנית המחשב. את
התכנית "מדפיסים" במכונת הניקוב ובסיום העבודה ניגשים עם ערימת הכרטיסים
המסודרת לתור שליד המכונה הקוראת. עוד זכיתי לראות סטודנט שבהחפזו התנגש במישהו
והפיל את כל החבילה. תכנית מחשב ששורותיה פזורות על הרצפה. כמה רומנטי.
ההקדמה הארוכה הזאת נכתבה למטרה אחת. להסביר במפעם המי יודע כמה מדוע
הרוח היצירתית שלי נושבת יותר ויותר לפייסבוק ועוקפת את הבית שכאן, ממש כמו החשמל
או המים שיודעים תמיד למצוא את הדרך הקלה. בפייסבוק אני רושם, ישר מהראש (או מדפי
הרשימות והפנקסים) אל העולם. הקלות הבלתי נסבלת הזאת, בהשוואה לתהליך שאני נדרש
לעשות כאן, תרמה את תרומתה וניצחה את הקרב (מה גם שכחלק מהכבדות שכאן אני יותר
רציני ושקול בכתיבה, ומשקיע תמיד גם בבחירת תמונה ומוסיקה). מה לעשות, כאן זו
מערכת יחסים עמוקה ומיושנת.
ומה הלאה?
כשבררתי כמה דברים מימי הוויזיוויג חוויתי שיטוט של מושגים ואישים מאותה תקופה
(קנוט, אם אתם מתעקשים לדעת. דונאלד קנוט). אותם ימים מופלאים (בכל התחומים) של
שנות השישים והשבעים אפשרו למדעי המחשב להיות התחום האחרון של מגלי הארצות. עדיין
חוקרים הרפתקנים בכוחות עצמם, או בלווית חבר או שניים, פתחו דלתות וגילו (ואף
המציאו) יבשות שלמות. אחר כך, נדמה לי, הכל הסתבך והשתבש. (מוזר, עד כמה הפשטות של
הסיפוק המיידי של זמננו גוזרת כל כך הרבה סיבוך ומאמץ של הפתרון והפותרים. כל מה
שאתם לא רואים מאחורי הקלעים של הממשק הטכנולוגי הכל כך נח (יחסית)).
שמעתי היום שיחה ברדיו עם משורר/תכנת שמתכנת מכונות שירים. את עולם התוכנה
נטשתי לפני שנים אחדות. התקרבתי יותר לשירה. אבל כבר אז, בתכניות הפשוטות ביותר
שכתבתי כסטודנט, שמתי לב עד כמה תכנית מחשב היא שירה. שורות קצרות. מסודרות על הדף
בצורה בעלת משמעות. סימני פיסוק וקישוט. רווחים ושורות ריקות. כותרת. התחלה, אמצע וסוף.
חשיבות ומטען אינסופי שמונח על כל מילה, משמעותה ומיקומה המדוייק. וטענות שהן כולן
מחשבה טהורה, פילוספית ופואטית, כמו המשפטים המסובבים סביב התניית if then else.
מכיוון שבהעדרות שלי כאן אני תמיד מרגיש קצת "בוגד"
(ובצדק), הנה, כיריית פתיחה, משהו שהיה בפייסבוק, ובעצם, ככל שמדובר בנאמנות ובערכים
היה צריך להיות כאן. שיר שלי, שהשתתף באנתולוגיה "שירה על שירה" בהוצאת
פיוטית. שיר שאני מאד אוהב ואני שמח להביא לכאן, הביתה, בצורת וויזיוויג (ולנסות
להשאר בסביבה).
בבלוג זה
בכל הבלוגים
