זה שהחד-גדיא מטעה לכאורה, ובסוף יוצא שאלוהים לטובת הרעים, זה סיפור
ישן. אבל מסתבר שהחברים של אלוהים מנסים לפרש ולהוציא אותו זכאי. לא נותר אלא
להוסיף עוד אי אילו פרשנויות לטקסט.
אז מי הם הרעים בסיפור? הבדיקה השיפוטית "מי התחיל" כדי
לקבוע "מי צודק" מצביעה תמיד על החתול. אבל ברוח רבי עקיבא מן ההגדה (שבמקום לספור "עברה
צרה וזעם משלחת מלאכים רעים" מוסיף חידוש מהפכני וסופר גם את "חרון
אפו") מי אמר שהספירה מתחילה מהחתול?? הרי הסיפור, שכל כולו רצף של חטאים
ואלימות מיד ליד נפתח באבא שזבן לו גדי בתרי זוזי. לא נאמר מה תכנן אבא לעולל
לאותו גדי (צעיר מאד, אם נטרף על ידי חתול), אבל היותו כלול ברשימה השחורה הזאת של
פשעים וחוטאים אומרת חד-משמעית - זה החטא הראשון. בין אם תכנן לבשל אותו בחלב אמו,
או שסתם העליב במעשהו את משה רבנו, אולי הוא זה שחונך את מחנה "הרעים"? או
שמא הגדי, שהוא בהגדרה "שעיר לעזאזל" שסופח אליו את חטאי האב? בכל מקרה,
החתול ואלוהים שניהם בצד של הטובים.
אבל הטעות הגדולה שלנו היא המחשבה שהצדק הוא חד-צדדי ומוחלט ולכן שייך
כולו לצד אחד בסיפור. אולם כמו שקורה בכל המלחמות, כל הנפשות הפועלות בשיר, ללא
שייכות למחנה, נגררות לאלימות ולאכזריות. שני הצדדים שוחטים זה את זה. שניהם
נושכים וטורפים. רק צדיק אחד יש בסדום של חד-גדיא – המים המכבים את האש. ללמדך שגם
בגיהנום, במקום הכי נמוך, אפשר לנהוג במידת החסד. (המים אגב, גם הם בצד של אלוהים
והחתול).
אלא שבבואנו לשפוט את אלוהים, בלי קשר להשתייכות שלו למחנה של הרעים
(התוקפן הראשון) או הטובים (הקורבן הראשון), לא את הצהרותיו צריך לבדוק אלא את
התנהגותו. והמחנה שאליו הוא משתייך בעקביות מוגדר בפשטות על מעשיו (או נכון יותר,
מחדליו) – זה שצופה בשרשרת לא נגמרת של מעשי טבח ואלימות, רצח, מכות, שריפות
ושפיכות דמים, והוא צופה כאילו לא אכפת לו, או כאילו אינו יכול להתערב ולהשפיע. בסופו
של דבר, כמו דונלד טראמפ, הוא הרי כן מחליט לפעול ולעשות סדר. כלומר הוא יכול (יש
אומרים אפילו כל-יכול). אז אותו אחד שיכול, אבל מעדיף להסתכל (אולי נהנה מזה) בשרשרת
של מעשי טבח ואלימות הגדיר בדיוק לאיזה מחנה הוא משתייך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
