כל הדברים גדולים כקטנים

יחד איתו, שלומי עוז. שלומי, לא זה ממרכז הליכוד, חבר בלהקת "נאגווה" ומנגן בגיטרה ובסיטאר.

המופע הוא שילוב של קטעים, יחד ולחוד, מוכנים מראש וגם מאולתרים בסגנון הנקרא "מוזיקת עולם".

במקרה, הזדמן למקום חבר שלהם, נגן תופי המסגרת זהר פרסקו. תוף מסגרת הוא בעצם תוף מרים מהסוג שהכרנו בגן, בכל מיני גרסאות וגדלים. גם הוא השתתף במופע שהפך בעצם מופע של שלישיה.

יושבים על הבמה שלושה, הצלילי מהפנט והמראה מרתק. במרכז יושב פרג'ון, גבר דק גזרה וארוך, לובש לבן, ושערו האפור והמתולתל גולש הרחק מטה מכתפיו. חיוך מסטול משהו מאחורי זקנו ומראו כקוסם מן האגדות.

למרגלותיו, מימינו ומשמאלו, שני נגנים קרחים. שלומי עוז, נדמה בעיני לנזיר בודהיסטי. יושב זקוף וצלול כפסל, ראשו מגולח, עיניו עצומות, פניו חתומות, ושלווה גדולה נסוכה עליו. בצד השני, פרסקו. למי שנקלע למקום, הוא נראה כמו הבן הביישן של השכנה, או הסטודנט החנון לפיסיקה. ואז אתה שומע אותו מנגן. אז נזכרתי באולימפידה.

לפני עידן הטלוויזיה הממוסחרת, כשארוע ספורט היה כיף, ולצפות בו היה כיף, אהבתי לצפות בתחרויות באולימפיאדה. בעיקר אהבתי את תחרויות האתלטיקה. כשראיתי את ג'והנסון חורך את המסלול בשידור חי התרגשתי. ראיתי אדם מושלם בפעולה. אמרתי לעצמי שאני עובר את אותו המרחק בזמן כפול . אבל הייתי עובר את המרחק. הריצה על המסלול הייתה חוויה אפשרית בהחלט עבורי, כמו גם הקפיצה לרוחק, הטלת הכידון ורב מקצועות האתלטיקה. הקפיצה במוט הייתה דבר אחר. אם בובקה ניתר ועבר שישה מטרים, אני לא הייתי יכול להסתפק בשלושה, וגם לא בשניים. קפיצה במוט, מבחינתי, הייתה מעשה בלתי אפשרי. כישוף וקסמים.

כך הנגינה של זהר פרסקו. אם מהנגינה בקאנון ובסיטאר נהניתי, עדיין יכולתי לחשוב על הנגינה כדבר אפשרי. יכולתי לדמיין את עצמי מנגן, אילו הייתי לומד ומתאמן ומשקיע. אבל מה שפרסקו עושה עם התופים הפשוטים הוא מחוץ לעולם האפשרויות. התוף תחת אצבעותיו שר ומנגן ומרחף ואתה יודע שהכל אשליה. זה לא יתכן. כל מה שתשמעו עליו פשוט נכון.

היה כיף אבל קצר.

מה כל זה קשור לחברים מבית הספר? מסתבר שפרג'ון ואשתי למדו באותו מחזור בבית הספר. אם הם היו שומרים על קשר כל השנים והיינו חברים, אולי גם אנחנו לא היינו קונים כרטיסים.