פסעתי ברחוב ומולי בא איש כועס. מאד כועס. מנפנף בידיו, פניו אדומות וגרונו ניחר מצעקות. הדבר המוזר היה שהוא לבדו, כלומר לא בחברת מישהו אחר, והרי כדי לכעוס דרוש עוד מישהו. אי אפשר לכעוס ככה סתם באוויר. כמו המשל הסיני על הסירה הריקה.
בליל ערפל אתה שט בסירה ולפתע התנגשות. סירה אחרת פגעה בך, ואתה כועס. מאד כועס. אלא שמבעד לערפל אתה מבחין כי הסירה ההיא ריקה מאדם. פשוט נסחפה לה ופגעה בך. ועל מי תכעס עכשיו? מחוסר ברירה, יתפוגג הכעס עד מהרה. אי אפשר לכעוס על אף אחד.
אז על מי כעס אותו אדם? הדבר המוזר השני היה שהוא נראה נורמלי לחלוטין. ודאי מהנדס. האנשים היחידים הכועסים על אף אחד, ומטיחים דברים קשים כנגד בבן שיח בלתי נראה הם המשוגעים. אבל האיש היה מהנדס ולא משוגע. על מי הוא כעס?
כשהתקרבתי אליו ראיתי את האזניה. הוא כעס על האזניה והמיקרופון הזעיר. הוא כעס באמצעות הטכנולוגיה הסלולרית. הכעס הטבעי הוא אכן על זה שמולנו. נצעק בקול כל עוד הוא שומע ונסיים בהתנתקות תוך טריקת דלת עזה. את הכעס הזה, המולד, למדנו לתרגם לשיחת טלפון והשיחה מסתיימת בטריקת שפופרת המדמה את טריקת הדלת, אם כי לעולם, לעולם לא ישמע בן שיחתך את חבטת הטריקה. השיחה כבר נותקה.
ריב סלולרי הוא שדרוג נוסף, כי כאן זירת המריבה אינה מוגבלת לחדר או למשרד שם ממוקם המכשיר אלא יוצאת אל המרחב. את המכשיר הנייד בכלל אי אפשר לטרוק, והכועסים באמת יכולים רק להשליך אותו בזעם (ואז לכעוס כפליים עקב הנזק למכשיר). למרות הכל, עדיין נראה כאן מושא לכעס, גם אם הוא מסתתר בתוך מכשיר קטן ומתקדם.
הכעס האלחוטי, עם האזנייה, כבר לא מתקבל על הדעת. שתי הידיים פנויות להתנופף, והמהנדס הופך משוגע לכל דבר. לטעמי, הכעס הזה עובר כל גבול. כאשר אתה הולך לבדך הרבה יותר הגיוני לא לכעוס בכלל.
מי שאף פעם לא ראה את התמונה המופלאה הזאת, שיתבונן מעט בשתי הדמויות ואז שיתרחק כמה מטרים אחורה ויתבונן שוב. ואז ישאל – למה לכעוס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
