לפני שנים לא מעטות לקחתי חלק בקורס שנקרא "הבנת השפה הקולנועית" או משהו כזה. הקורס התקיים בבית צבי וכל שעור נערך במתכונת דומה. איש קולנוע מציג בקצרה את הסרט שנראה, אחר כך צופים בסרט המלא, ולבסוף מובאת הרצאה הנוגעת לסרט שראינו ומה הדבר שרצינו ללמוד מתוכו.
את אחד השיעורים העביר דורון נשר. בעקבות סרט שהציג הוא דיבר על כך שיוצאים מהסרט אבל נשארים עם תחושה מסוימת. אחרי ההתרחשות והעלילה והאקשן הסרט נגמר, האורות נדלקים ואנחנו יוצאים החוצה. מה נשאר אז? האם נשאר משהו מן הסרט? המבחן שלו לסרט הוא מה נשאר אחריו. האם לקחנו משהו מהסרט. האם הצופים שנכנסו לסרט התעשרו במשהו בעקבות הצפיה? זהו ערכו של הסרט. אם יש דבר אחד שלקחת איתך מהצפיה ומלווה אותך הלאה אז הסרט שווה.
הכלל הזה נכון לא רק לסרט. הנה באותו קורס, בנוסף לאי אילו נושאים מתחום הקולנוע, היה דבר אחד שלקחתי ומלווה אותי בחיים, מה שהופך את כל הקורס לשווה. הדבר הוא כמובן אותה תובנה שאני מדבר עליה. שעל כל דבר אפשר להחיל את המבחן הפשוט הזה. סרט, ספר, או כל מפגש וחוויה. האם האדם שנכנס אליו הוסיף משהו מחווית המפגש. האם נותר בי משהו לאחר מכן.
אני אומר את הדברים כי אני נתקל בהם כל העת. כי הם יחזרו כחוט מקשר ברבים מהדברים עליהם אני כותב. כי הם תמצית הדברים. בכל פעם שאני כותב על דבר שהיה זה רק משום שהוא הותיר בי איזה חותם שנראה לי נכון להעביר הלאה. בכל פעם שאנחנו מתעשרים במשהו, ההזדמנות לחלוק אותו פירושה להעשיר את העולם כולו.
לרגע אפשר לטעות ולחשוב שכל הדברים הם כאלה. הם לא. המון סרטים וספרים הם לא יותר מאשר העברת זמן, במידה פחותה או מרובה של הנאה. לא נשאר מהם דבר. שיחות בטלות של רכילות וסמול טוק לא מותירות דבר. כל אותן שעות ארוכות שאנו נאלצים להעביר בעיסוקים שנכפו עלינו. הרגעים שאותם ניתן להוסיף למטען החיים שלנו יכולים להיות נדירים. אנחנו יכולים להשתדל להרבות אותם, ואם אפשר, להעביר אותם הלאה. להיות בעצמנו לאותו הדבר שהוסיף משהו למי שפגשנו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
