כל הדברים גדולים כקטנים

הכי מתסכל זה כשאתה מנסה להגיד משהו ולא יוצא לך. בפנים אתה יודע בדיוק מה אבל זה לא מגיע החוצה. בלי היכולת להוציא מילים אתה מנותק.

אצל כלבים זה ככה כל הזמן. למרות מה שנרצה לחשוב על האינטיליגנציה של הכלב שלנו ועל היכולת המופלאה שלנו להבין אותו הוא לא יכול לדבר. הכלבה שלנו חלתה לא מזמן. היא הרגישה רע ומשהו מאד הכאיב לה ומדי פעם היא פלטה יללת כאב כאילו דרכו עליה בטעות. ולא ידענו מה יש לה. הדבר הפעוט והבסיסי כמו לומר "כואבת לי הבטן" או "שורף לי בעיניים" הוא מעבר ליכולתה. זה אחד הדברים הראשונים שגור אדם לומד להגיד – "כואב לי בראש". הכלב לעולם לא יוכל להסביר דבר כה פשוט.  הוא יכול רק לנבוח או לילל. יש אמנם מנעד יפה של סוגי נביחות אך הן יכולות רק להעיד על הלך רוח ולא להעביר שום אינפורמציה.

אנחנו יכולים לחוש משהו מהמגבלה הזאת כשאנו נוהגים ברכב. הרבה דברים נרצה להגיד לנהג שמולנו – "האורות שלך כבויים", "הדלת האחורת פתוחה", "חסר לך אוויר", "זהירות משטרה", "תן לי לעבור" - אבל אוצר המילים שלנו מוגבל מאד – פנסי האיתות, הצופר והאורות הגבוהים. זה הכל. עושר הבטוי ואוצר המילים שלנו הוא כזה של כלב נובח. זאת בדיוק הסיבה שהסימון באורות נקרא "הבהוב".