לסיכום (של הדיון שמעולם לא נכתב), את נושא הקנין רוחני והזכות לאסור או למנוע את השימוש בו הייתי מצמצם לארבעה עקרונות פשוטים.
- אסור להטעות ולהתחזות
- אסור להפיק רווחים מיצירות של אחרים
- הזכויות מוגבלות בזמן
- מילה שיצאה מפיך, שוב אינך אדון לה
- החזקים כופים את החוקים
למכור בתחנה המרכזית דיסקים מזויפים במחיר מופחת – זה לא בסדר
לצרוב דיסק שששיך לחבר שלי לשימושי האישי – זה בסדר
להחליף ולהתחלק במה שיש לי עם מישהו אחר – זה בסדר
על כן, לשתף קבצים - זה בסדר
למכור פוסטר עם ציור של מישהו אחר – זה לא בסדר
לשים באתר שלי תמונה שהורדתי מהרשת – זה בסדר
להשתמש בתמונה שהורדתי ברשת במודעה פירסומית – זה לא בסדר
לקבל תמלוגים על שיר שהקלטתי לפני שנתיים – זה בסדר
לקבל תמלוגים על שיר שהקלטתי לפני עשרים שנה – זה לא בסדר
למכור סי.די. של הביטלס בשמונים ש"ח – זה לא בסדר
לאסור על זמר אחר לשיר שיר חדש שאני כתבתי – זה בסדר
לאסור עלי לשיר במקלחת שיר שמישהו אחר כתב – זה לא בסדר
לפתוח מסעדה עם סמל שמאד דומה לזה של מקדונלד'ס – זה לא בסדר
להוציא תקליט שעל העטיפה שלו מופיע הסמל של מקדונלד'ס – זה בסדר
זאת החלוקה ההגיונית. בסופו של דבר המציאות מתאימה את עצמה להגיון. הפורמט הדיגיטלי והאלקטרוני סיבך את המצב. מאז ומתמיד טכנולוגיות חדשות של אחסון, העברה ועבוד מידע שינו את העולם. כך היה בהמצאת הכתב, הדפוס, הצילום, התקליט והטלוויזיה. כשהמציאו את התקליט התחילו הזמרים לשכפל את עצמם ולמכור את אותו השיר מיליוני פעמים. עכשיו באה טכנולוגיה חדשה וכל אחד יכול לשכפל בעצמו.
הסינים בכל מקרה עושים מה שבא להם. מצד שני, הסינים המציאו את המצפן, הנייר, הפסטה, המשי, התה ואבק השריפה, ולא ראו מזה גרוש.
העטיפה הזאת היא כנראה המוכרת ביותר בעולם. כל כך מוכרת, שדי ברמז כדי שנדע שהנה, זאת עוד פרודיה או התייחסות. העטיפה הזאת, כיצירה בזכות עצמה, ראויה לחיי תהילה לא פחות מהשירים שהיא עוטפת. אני בטוח שאף אחד מעשרות החיקויים לא העביר למעצב שלה שום תמלוגים. אבל תהילת עולם, גם זה משהו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
