בְּרֵאשִׁית, בָּרָא אֱלֹהִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ. וְהָאָרֶץ, הָיְתָה תֹהוּ וָבֹהוּ, וְחֹשֶׁךְ, עַל-פְּנֵי תְהוֹם; וְרוּחַ אֱלֹהִים, מְרַחֶפֶת עַל-פְּנֵי הַמָּיִם. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, יְהִי אוֹר; וַיְהִי-אוֹר. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת-הָאוֹר, כִּי-טוֹב; וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים, בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה; וַיְהִי-עֶרֶב וַיְהִי-בֹקֶר, יוֹם אֶחָד.
כשלומדים לקרוא, לומדים בתחילה את צורת האותיות ואחר כך מצרפים אותן למילים. ראשית הקריאה עוקבת אות אות ובונה בפינו את המילים. מילה מפורקת ובנויה אותיות. אחר כך אנו קוראים במילים. כל מילה הופכת ישות עצמאית ואנו קוראים אותה כיחידה אחת. שוב אין צורך להתעכב אות אות והקריאה מהירה ושלמה**. מהמקום הזה, בו מבנה מורכב הופך בעינינו לישות אחת שלמה, אני רואה את הקטע שלמעלה. הקטע הזה עומד כיחידה אחת, שלמה, בלתי ניתנת לפירוק. כל מה שאני קורא או כותב, אם יש לו נקודת התחלה, זאת ההתחלה. זה הטקסט הראשון. זאת הראשית. העברית הכתובה מתחילה כאן, בכל מובן שהוא. כל מה שנכתב נולד מכאן. הרי זה כתוב במפורש.
* בענין זכויות יוצרים, מגיע לסדאם חוסיין הקרדיט והתהילה על האמא של כל הסלוגנים. ואני מפרגן.
** מחקרים גילו שכאשר אנו קוראים אנו מצמלים בעינינו את המילה ומזהים אותה על פי האות הראשונה והאחרונה בלבד. האותיות הפנימיות מוזחנות, כאילו שהן מחוץ למוקד הראיה. אין לנו שום קושי לקורא טסקט כאשר מששבים את הסדר של האותוית הפינמיות. מהדים, לא?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
