אתמול קראתי שאבו-מאזן מתכוון להעניק צל"שים למספר מחבלות הכלואות בישראל. בין היתר, לאמנה מונא אשר פיתתה את הנער אופיר רחום להפגש אתה, פתוי שהסתיים בחטיפה ורצח של נער בן 16. המקרה כל כך צורם וחורג שזהו אחד הקרבנות המעטים שאני זוכר את שמו עד היום. התחושה הראשונה שלי הייתה, שילך לעזאזל אבו-מאזן. אין לי מה לדון איתו ולהשלים איתו. אין לנו שפה משותפת. האם אפשר לשאת ולתת כשאין שפה משותפת?
הבוקר, שמעתי ברדיו ראיון עם איש חמאס, אחד, רנטיסי שמו אם אינני טועה. ראיין אותו רזי ברקאי והשיחה התנהלה בעברית. מה שהדהים אותי היתה העברית של רנטיסי. לא רק שהעברית שבפיו היתה משובחת ונקיה – כאלה לא חסרים. המפתיע מכל היה המבטא. מבטא ללא שמץ של ערבית. שונה מכל הדוברים האחרים שאנו שומעים בכל הזדמנות כמו עבד אל-ראזק וכדורא, וגם מכל הערבים הישראלים כמו טיבי או מג'דלה, או כל ערבי דובר עברית שאני פוגש יום יום. הוא דבר עברית נקיה במבטא מזרחי, לא ערבי. יכולתי לדמות את אלי ישי מדבר. הדיבור הזה יש לו משמעות. הוא באזני היה ישראלי ב 100%. לא היה דבר שחצץ ביננו. בלי שום קשר לתוכן דבריו הרגשתי כאילו יש לנו שפה משותפת, לפחות כמו שיש לי עם כל אזרח יהודי במדינה שאני מנהל איתו ויכוח פוליטי. השפה והדיבור שמו אותנו באותו הצד של מתרס כלשהו. אם המתרס הזה הוא זה שמשני צידיו נלחמים, הרי כשנמצאים באותו הצד רק מדברים. הבטוי "שפה" מכיל המון דקויות. אין זה דבר פשוט לרכוש שפה אחרת. לרכוש באמת. הדיבור הזה, במבטא כל כך ישראלי, שם אותנו יחד. אם כבר לדבר, אז הנה, יש עם מי.
אחר כך סיפרו שמחמוד א-זהאר, ממנהיגי החמאס, השווה את המצב בעזה לגטו וארשה. אז נכון שאני תמיד מתקומם נגד ההשוואות האלה, ושום דבר לא דומה לשואה, ובטח ובטח לא מה שקורה לפלשתינאים ואם כבר אז הם בכלל בתפקיד של הנאצים ולא של היהודים. אבל בכל זאת, כשמישהו צועק ומשווה לשואה, ובפרט כשהוא מתייחס שם לצד של היהודים, אז קודם כל הוא מכיר בשואה ומבין משהו ממנה.
אם אני צריך לבחור בין מי שמדבר על השואה, גם אם הוא מאשים אותנו, ובין מי שמכחיש אותה, אין לי שום התלבטות. אז שילכו מכחישי השואה לעזאזל. יש אחרים שאפשר לדבר איתם.
______________________________________________________
אלף מילים שוות תמונה אחת. אז אם מדברים אין תמונה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
