כל הדברים גדולים כקטנים

בדרך לעוספיא  וחזרה ראינו נסים ונפלאות. בכניסה לכפר חלפנו ליד תחנת הסעה עם סככה גדולה. משטח גדול ומרוצף ובקצהו סככת פח, ובסככה, מבקש לו מחסה מפני השמש, חונה עדר עיזים. לתומנו נסענו באוטו ואז נגלה המחזה המוזר לעינינו וכבר נעלם. לא הרחק משם הייתה כיכר. הסתובבנו וחזרנו לאותו המקום. השמש עדיין קפחה והעיזים עדיין חיכו להסעה. שלפנו את הסלולר וצילמנו. זה כוחה של המצלמה שבסלולר, שהיא תמיד מוכנה וזמינה.

בחזרה, בדרך היוצאת  מהכפר, צעדה אשה צעירה בשולי הכביש. צעירה תמירה ומרשימה פוסעת על עקבים גבוהים ודקים. לגופה שמלה לבנה, עוקבת בנאמנות אחר קימורי גופה ומתנופפת לקצב הליכתה. כובע לבן לראשה, רחב שולים עד מאד. בניגוד ללובן לבושה גלש שחור שערה ומשקפים כהות הסתירו את עיניה מהשמש. לפניה, כמגששת את דרכה, דחפה האשה עגלה עם תינוק. בדרך הזאת היוצאת מן הכפר לא היתה שום כיכר, וכך לא חזרנו ולא צילמנו. רק הבטנו אחורה בפליאה אל המחזה שכמותו נדיר למצוא אפילו בסרטים של פליני (ואולי לא).

נשאלת השאלה, איזה זכרון מופלא יותר? זה  שהצלחנו ללכוד בעין המצלמה או זה שרק נצרב בזכרון. ומי מהמראות עובר ביתר בהירות אל הקורא? זה שבתמונה בה הוא יכול לצפות, או זה המעומעם, הדמיוני, העולה מן הסיפור?

יש לנו אמונה תפלה משפחתית שאם נשכח את המצלמה בבית נראה דברים כאלה שנגיד "אוף, חבל שאין לנו את המצלמה". היא נולדה מנסיון, ובכל פעם כשאנו שוכחים את המצלמה אנחנו כבר שמחים ומחכים שנראה משהו מעניין. כשמחכים כך, גם פוקחים את העיניים ומחפשים. כשיודעים שרגע או חוויה הם רגעיים ואולי נרצה לשמור אותם, כך נעשה. נצרוב אותם בזכרון. כשיש בידינו מצלמה היא יכולה להוות תירוץ – נצלם עכשיו, נתבונן אחר כך. כך מחמיצים משהו מחד פעמיותו רק הרגע.

בימים שצפיתי במסירות בטלוויזיה הייתי משתדל לא להחמיץ תכנית שעניינה אותי. ואז בא הוידאו. במאמצים מרובים למדנו לתכנת אותו ולגרום לו להקליט גם כשאנחנו לא בבית. ברב המקרים הסתבר בדיעבד שהוא לא הקליט. השעה לא כוונה נכון, או הערוץ, או הפקודה, או סתם הקלטת לא הספיקה. ולמרות שכמעט אף פעם לא הצלחנו להקליט הוא בכל זאת מלא את תפקידו העיקרי. הוא פטר אותנו מהצורך להשאר בסביבה ולא להחמיץ את התכנית. אגב, גם באותם פעמים שהוא כן הקליט לא הייתה לכך חשיבות. אף פעם לא ראינו את התכנית לאחר מעשה. עד היום יש מספר קלטות במגירה עם סרטים שהקלטתי כדי לראות אחר כך. כמו כל טכנולוגיה, היכולת הזאת - לא להתמקד במה שרציתי אלא לדחות לאחר כך, פועלת לכאן ולכאן. בדברים הלא חשובים, כמו תכניות טלוויזיה, היא העניקה את התירוץ הנחוץ. בדברים החשובים, היא גורמת לנו לפספס משהו. בסופו של דבר אין מנוס מאחריות –אנחנו היחידים שיכולים להחליט מה באמת חשוב ברגע הזה.