בסוף השבוע התפרסמה כתבה מעניינת בידיעות על "מכתבי גולדה". זאת חשיפה, עבורי הראשונה, לרומנים של גולדה עם דוד רמז, מזכ"ל ההסתדרות ושר בראשית המדינה מחד, וזלמן שז"ר, לימים נשיא המדינה, מאידך. הנושא מעניין ונחמד, אם כי אני מודה שנגרמה לי אי נוחות מסוימת. אמנם כולם כבר מזמן אינם בין החיים, אבל בכל זאת יש כאן מין חדירה לפרטיות. אנחנו מסכימים שתוקפו של פטנט צריך לפוג כעבור כך וכך שנים, אבל מתי פג תקפה של פרטיות? ברור שרומן בין ראש הממשלה לעתיד ושני שרי חינוך ונשיא המדינה לעתיד(גם אם הם לא בני אותו המין) הוא עניין לציבור, אבל זה נכון יותר לזמן אמת ולא באיחור של חמישים שנה. כך או אחרת, לאחר שהתגברתי על ההסתייגות הזאת קראתי בעניין.
הכתבה התמקדה ברומן של גולדה עם דוד רמז אבל אני נמשכתי דווקא לסיפור עם זלמן שז"ר. שז"ר התפרסם בסיפור אהבתו לרחל המשוררת והיא כתבה לו כמה משיריה יפים. עכשיו גם גולדה? רחל המשוררת וגולדה מאיר?
בשנות ילדותי המוקדמות נפטר הנשיא השני יצחק בן-צבי ובמקומו התמנה זלמן שז"ר. הוא זכור לי כזקן גוץ עם שפם לבן, הנואם בפאתוס ובקול רועד. באופן קבוע היה מקור לחיקויים מגוכחים על תפקידו כמעניק של גביע המדינה בכדורגל. רק לימים, עוד לפני שהתקבל לשטר של המאתיים, למדתי על שירי רחל. הדמות הנלעגת הפכה למכובדת – מי שזוכה למתת שירי האהבה של המשוררת הרומנטית איננו סתם אחד. כך הפכה אהבת האשה לאמת המידה לגדלותו של האיש. עכשיו, גם גולדה? ככל שאני חושב על כך, זה סיפור שאי אפשר להשוות לשום דבר. אפילו לא ניקולא סרקוזי וקרלה ברוני. הסיפור כבר כתוב. צריך רק סופר מוכשר שילביש לו מילים או במאי שיצלם את הסרט. אשה שהיתה לשר וראש ממשלה, שני שרי חינוך, אחד שירש את בן-גוריון כמזכ"ל ההסתדרות, השני שהיה לנשיא. מעולם לא היה הבטוי "דור הנפילים" מוחשי כל כך.
בכתבה מובאים קטעים מתוך מספר מכתבים. התשוקה לא נחשפת שם, אבל מאד התרשמתי, ולמען האמת הופתעתי, עד כמה היה זה גם "דור הפולנים".
במכתב אחד כותבת גולדה (לרמז):
"עכשיו כבר שמונה ואני כותבת את הדברים במשרד. עכשיו אלך לבדי לאכול ארוחת ערב ולחדרי העלוב..." .
ורמז, במכתב אחר, כאילו עונה לה:
"עבורך אני פחות מכלום? את זאת ידעתי מזה זמן רב. אני אסבול, אני רגיל לסבול...".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
