כל הדברים גדולים כקטנים

יום השואה מגיע בדיוק שבוע אחרי הפסח ומתוך הסמיכות הזאת עוד טריים הפסוקים מליל הסדר. הטקס היהודי הכי מסורתי מפנה את מקומו לשואה שהיא היא המגדירה את היהדות מחדש. לא עוד יציאת מצרים הופכת חברת עבדים לעם, אלא גלי השנאה והרצח. ביום הזה אני יהודי. יהודי בכל רמ"ח אברי. יהודי חי מכח הנסיבות. יש רק הגדרה אחת ליהדות. יהודי הוא מי שהנאצים רצו להרוג על שום יהדותו. לא פחות ולא יותר.

כשמנסים להרוג אותך אתה יכול לנסות להתגונן ולמלט את נפשך. מי שהצליח להסתיר את יהדותו והתחזה כלא יהודי – יצר לו הזדמנות להנצל. תמיד בהביטי במראה, למראה אפי ושערי הבנתי מיד שאני לא הייתי יכול להתחמק ולהתחזות. המראה שלי מגלה את טבעי הבלתי ניתן לשנוי – יהודי. יהודי הוא מי שהנאצים רואים בו יהודי. הגדרה חיצונית אך בלתי ניתנת לערעור.

לא במקרה בחנתי את יהדותי מול המראה. ההגדה מצווה בפסח על כל אחד לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים. קראתי בהגדה אבל אף פעם לא ראיתי את עצמי באמת כאילו אני יוצא ממצרים, כמו ילדי הגן עם החבילה הצרורה במפית לבנה. אני הייתי בשואה. תמיד, כילד, כנער, כמבוגר וכאבא בחנתי את עצמי. דמיינתי את עצמי בכל המקומות והזמנים. שאלתי איך זה? מה הייתי עושה? האם הייתי ניצל? ברור לי שלא. הניצולים הם בני אותה קבוצה אשר מקדימה לפעול חלקיק שניה אחד קודם. אם התמזל מזלם, החלקיק הזה הציל את חייהם, עד לפעם הבאה. לי תמיד דרוש עוד חלקיק שניה ופירוש הדבר – מוות. הניצולים הם אותם זהירים וחשדנים מחודדי חושים. אם התמזל מזלם, תחושה פנימית הזהירה אותם מסכנה, עד לפעם הבאה. אני תמים יותר ופירושו – מוות. ויש את האף והשיער. עלי נאמר - אילו היה שם, לא היה ניצל.

השואה היא דבר טוטאלי ועצום בגדלו. למרות הזוועה שיש בסיפור האישי של כל אחד ואחד מה שעושה אותה הוא המסה. מעל ומעל ומעבר. ים המוות האינסופי. אילו שמעתי סיפורו של אדם אחד שבמשך שנים הסתתר בבור צר בעת שכל משפחתו נרצחה  - דיינו. אילו נרצחו בני עיירה שלמה, נשים זקנים וטף, עד האחרון, בידי שכניהם משנים – דיינו. אילו נרדפו ע"י יחידות עילית של הצבא, ניצודו במסתור וביערות, גורשו ונכלאו והורעבו והועבדו בפרך ומתו בהמונים ברעב ובמחלות – דיינו. אילו הוקמו מפעלי מוות מיוחדים באותן ארצות כבושות ופעלו יומם ולילה הופכים אנשים לאפר בכבשנים – דיינו. וכשנכבשת יבשת שלמה, ובכל אתר ואתר ניצודים אנשים ונכלאים, מוכים ומושפלים, ובהגיע תורם נשלחים ברכבות מעשרים מדינות לעלות באש אל השמים, ערים ועיירות לאלפים, כל זה הוא כבר מזמן מעל ומעבר לכל הבנה והכלה ואנו צועקים "דיינו! דיינו!" ואין שומע.

וכל המסופר בהגדה אינו מתגשם בשואה. ולא עלתה שוועתם השמיימה, ולא היכה הקב"ה אלא בעברים, ולא עשר אלא מאתיים וחמישים מכות, ולא הוציאנו, ולא העבירנו, ולא סיפק צרכינו, ולא עשה בהם שפטים ולא באלוהיהם, וששה אני יודע, והסנה בוער באש והסנה אוכל.