כל הדברים גדולים כקטנים

והשבוע בידיעות אחרונות – בן גוריון שלא הכרתם. הכותרת מבטיחה ומבשרת –

האטימות הרגשית. הפרנויה הביטחונית. העיוורון החברתי. ההתנכרות לילדים. העימותים עם החברים. הבגידות באשתו. המאבקים במפלגתו. הכשלונות. האכזבות. החזון.

ואני כבר מתעצבן. תמיד, אצל מי שנחשב גדול בדורו, אחרי מותו מתחילים הסיפורים לצוץ כמו עכברים מחוריהם כאשר מוראו כבר אינו נופל ואפשר לספר בלי חשש ופחד. וככל שנחשב מישהו גדול יותר, כך החסינות מרכילות נשמרת לו לשנים רבות יותר. הרי לך עוד מדד לגדולתם של אנשים -  כמה שנים יעברו עד שיספרו איזה בן אדם חרא הוא היה. כמעט תמיד הסיפורים הם על המשפחה והרעייה אשר נותרו בצלה של אותה גדולה ושלמו את המחיר, מה שכנראה נכון כי שום דבר לא בא בחינם. אז הנה הגיע העיתונאי החרוץ שיסגור את החשבון עם בן גוריון ויראה לו של מי המלה האחרונה.

מתחת לכותרת מתחיל ציטוט מדבריו של עמוס בן-גוריון, בנו של, והוא דווקא נראה מעניין ומסקרן ואני מתחיל לקרוא את עשרת עמודי הכתבה. באופן מפתיע הכתבה לא מספקת את הסחורה. להיפך. הכתיבה מאד אמפטית, מצטטת אנשים שהיו קרובים, ואף אחד אינו כועס ואינו מאשים ולא מנסה לגמד או לגרוע דבר, ומכל שורה עולה קומתו הענקית של המנהיג הזעיר (הנתון המספרי המפתיע שאותו כמובן יש לקרוא בזהירות רבה הוא גובהו – 149 ס"מ. מדהים!). בלי כוונה נכתבה כאן ברכת בלעם החדשה. אגב הנתונים השגויים - בכתבה מוזכרת מספר פעמים ועידת בולטימור שם העלה בן-גוריון לראשונה את הדרישה להקמת המדינה. מי שלמד מעט היסטוריה יודע שהמדובר בוועידת בילטמור. אולי זאת הסיבה שלמרות הכותרת המקללת הכתבה יצאה מברכת. הכתבת פשוט לא שולטת בחומר. גם הציטוט "סיכנת את עם ישראל" המופיע מתחת לתמונתו עם יצחק רבין, אפילו אם הוא נכון הוא שגוי כי שומה עליו שאמר "סיכנת עם ישראל" וזה מסימני ההיכר החביבים שלו.

מהדברים המתוארים עולה עובדה אחד חדה וברורה – אלמלא בן-גוריון לא הייתה קמה מדינת ישראל. הוא לא רק עיצב וקבע את דמותה, הוא הוליד אותה. "הוא מהמעטים שתפסו את ההיסטוריה בקרניה ושינו את מהלכה, כשכולם פוחדים והוא אוזר אומץ" נכתב שם. ולא מתוך קלות דעת ובטחון עצמי והתלהבות אלא בחששות גדולים וביראה כאשר "לא נראה עליו שום בטוי של שמחה".

כשכולם שמחו ורקדו, הוא עומד ודואג ומרגיש על כתפיו את מלא כובד האחריות ולא כמליצה. יכולים אנשים לתמוך, ולחשוב כך או אחרת, ובדמוקרטיה הם מצביעים, גם השרים בקבינט, וכך הם חשים שהם לכאורה החליטו והם נושאים באחריות, אבל הם משולים לנושאי האלונקה שכולם עומסים על כתפיהם אלא שאם אחד מהם יתכופף קמעה לא ממש ירגישו, שלא לומר שכל אחד בפני עצמו הוא בר החלפה. האחריות אמיתית וכבדה כאשר מישהו נושא בה באמת. אני לא מצליח אפילו להתחיל להבין את עצמת ההחלטה הזאת, שאיש אחד נושא בה.

היום ובעצם כבר אז נשמעה ביקורת על רבים ממעשיו והחלטותיו, הצביעו על הטעויות שלו והראו בדיוק איך הדברים היו צריכים להעשות באמת. יש דבר אחד משותף לכל המבקרים לדורותיהם – אף לא אחד מהם עשה את הדברים. מהכורסא בבית גם אני יודע את כל התשובות ב"מי רוצה להיות מליונר". נהוג לומר כי לכל אחד יש תחליף אבל האמת היא שלכל אחד יש מחליף, לא תחליף. אף אחד אחר לא הקים את המדינה, ואני מעז לקבוע שאף אחד אחר אילו היה שם לא היה מקים. אין לי מושג מה היה קורה אילו ובכלל אין אילו, המדינה הזאת על מליוני אזרחיה באה לעולם על כתפיו של איש אחד.

הדברים אינם מסתיימים ואינם מתחילים בהחלטה רגעית, אלא הם מלווה במעשים, לפני ואחרי, כדי לגרום לה להתבצע. והיא מתבצעת, ובן-גוריון מוליד את המדינה. ואחר לידתה בדם המלאכה לא נפסקת, והמאבק היום יומי קשה ומפרך ומתמשך. על פי המסופר, כאשר פרש לראשונה ב 1953 היה רווי אכזבות. לא כך קיווה לראות את המדינה, ותש כוחו, ושוב לא היה כמקודם. ואני תוהה מה היה אומר היום, ואם היה מצטרף לטפיחה העצמית על השכם.

ומול כל אלה אני שוכח שנכתב גם על מי שהייתה אהבתו הגדולה האמיתית והיחידה (כן, גם הוא), ועל בנו שהיה הולך ברגל לבית הספר כי בניגוד לחבריו לא היה לו כסף לאוטובוס, ועל הספרים הרבים שקנה בן-גוריון על חשבון המדינה, ואילו היה זה היום מה כבר היה נאמר ונכתב על השחיתות הזאת. באמת לא חשוב. במקרה שלו אני מסתפק במליצות ובציונות בלי המרכאות. אלה מליצות עם קבלות.

ההכנות היסודיות וההבשלה, ההחלטה הגדולה שבכל זאת נעשתה בהפתעה ובחפזון, הדרך הארוכה שבעקבותיה, המלחמה באויבים מבחוץ, התנועה נגד הזרם ונגד הספקנים שמסביבו ונגד הנטיה להתחמק מעימותים וקשיים, הנסיון לעצב את העם והחברה וליצור אור לגויים, ההצלחה יחד עם הכשלון והאכזבה, רק עוד מנהיג אחד עמד ונשא בכל אלה – משה רבנו. ולמרות הדמיון הרב יש בינהם הבדל אחד ענק. משה הוא שליח, נביא האלוהים. בכל צעד ושעל, בכל דיבור והחלטה, בכל מעשה ומאבק, אלוהים עומד מעליו מלפניו ומאחוריו, יועץ, מחזק, עוזר ותומך. עם בן ברית כזה החיים נראים אחרת. אבל בן-גוריון עמד בכל אלה לבדו. ככשאל אותו מיכאל בר-זוהר, אחד המרואינים בכתבה, מתי נהיה למנהיג, ענה לו "ביום שראיתי שאין לי יותר את מי לשאול שאלות".