קצת אחרי השעה שמונה, כשבישראל החלו חגיגות יום העצמאות השישים, ניתנה הפקודה. כמה דקות אחר כך נשמע קול פצוץ בשמי עזה. התושבים שבמקרה ישבו בבית ולא ראו דבר יצאו החוצה להסתכל ואז הגיע הפיצוץ השני, בדיוק שניה לאחר המראה. כך זה נמשך עוד דקות ארוכות. התושבים ההמומים שפשפו את עיניהם. שמי עזה מוארים במופע זיקוקים מרהיב. ישראל חוגגת בשמי עזה. העזתים עמדו בפני משימה בלתי אפשרית. אי אפשר היה לעמוד בפני הזיקוקים. מגיל שבע עד שבעים כולם נמלאו שמחה ביום העצמאות של ישראל. חלק נמלאו געגועים. חלק תקווה. חלק קנאה. אין לי מושג של מי היה הרעיון, אבל כשהסתבר שהמחיר למטח זיקוקים הוא רק עשירית ממחירם של הפגזים הרגילים לא קמו לו מתנגדים. כך התגלגל הרעיון וקרם עור וגידים. מי היה מאמין שאצלנו בצבא יחשבו על מבצע כזה ועוד יאשרו אותו.
הסתבר שהם לא היחידים שחשבו כך. אחרת, איך אפשר להסביר שהם היו מוכנים מראש? איך תוך פחות משעה, קצת אחרי השעה תשע, נשמעה אזעקת צבע אדום ברחבי שדרות, ותוך כמה שניות התפוצץ המטח הראשון? הוא לא היה מרשים כמו זה של העיריה אבל בהתחשב בתקציב ובאמצעים המאולתרים היה בהחלט ראוי להערכה. עשרה קסאמים מתפוצצים בשמיים, ממטירים כוכבים זוהרים באדום ובירוק ולבן. זיקוקים תוצרת עזה. אולי יום יבוא ותוצרת עזה תשוב ותחליף את סין.
ביום המחרת, חזרו כולם לפגזים הרגילים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
