כל הדברים גדולים כקטנים

בצד הדרך הנוסעת אל הים הונחו ארגזי קרטון ושלט מודבק על כל אחד מהם

גלית

שימי

לב

המחשבה הראשונה הייתה – שמות. יום הזכרון. הדרך מוליכה גם לקיבוץ סמוך ואלה שמות הנופלים. השם הרביעי הביא לתפנית בעלילה

רציתי

לא שמות. בכל שלושים מטר מונח ארגז נוסף עם שלט

גלית שימי לב רציתי להגיד לך כמה דברים

אולי הייתי מצליח לזכור את כל ההודעה אבל מאגר הזכרון שלי עלה על גדותיו וגלש לכל עבר. על פני קילומטר או שניים, בכל כמה עשרות מטרים, מילה נוספת נאמרת לגלית. מי שנוהג ברכבו קורא ברצף, כמו תמונות בסרט מצויר. מי שצועד ברגל לצד הדרך עוצר מדי פעם כדי להרים ארגז שנפל - מודע לשליחותו - לשמור על המסר שלא יפול, שלא יפגם. בסופה של נסיעה ארוכה תלוי שלט בד צבעוני

איני מבקש דבר מלבד אהבתך

עוד נסיעה קצרה, התאוששות, מנוחה ושלט בד גדול

גלית, התנשאי לי?

בדרך חזרה ראיתי לא מעט ארגזים שנפלו, ופתאום רכב עוצר ומישהו ממש יוצא וניגש לארגז להרימו. כל הדרך מאחורי אותו רכב פנויה ותוכו עמוס ארגזי קרטון. חזרנו בנסיעה אחורנית עד שעצרנו מולו.

"נו, היא הסכימה?"

"כן. הסכימה".