כל הדברים גדולים כקטנים

בתחרות הזוועות נראה עדיין שבורמה מנצחת.

שני האסונות בסין ובבורמה חורגים מהסטנדרט. לא יודע בדיוק מהו הסטנדרט, אבל יש כזה. אנחנו מתייחסים לאסון באירופה אם יש עשרה הרוגים. באמריקה הכל גדול, אז שלושים. במזרח הרחוק, החיים לא שווים הרבה, וממילא יש המונים שם, אז עשרת אלפים. באפריקה, החור השחור של העולם, צריכים מליון. הפעם באו ברצף שני אסונות מעל ומעבר, ובן לילה, בתוך דקות ממש, גנבה סין את ההובלה (על המודעות והדאגה והאמפטיה). אבל לא הכל אבוד, ובורמה עדיין בתמונה.

למרות הציניות והקהות הנובעים מהתיאור הזה אני מודה שגם אני לא חסין וגם אני מגיב לפי הסטנדט. בסין אני אמנם מכיר מעט אנשים וזה מוריד את הרף, אבל ברגע שהסתבר שאף אחד אישית לא נפגע, אפשר לחזור למדידה הרגילה.

אני מודה - כששמעתי על עשרת אלפים הרוגים בסין (היה שלב ביניים כזה) זה לא מאד הפריע למהלך החיים או המחשבות שלי. אבל אז שמעתי על אלף ילדים. ולמרות שכשעשרת אלפים מתים זה אומר שיש גם אלפי ילדים, זה לא אותו הדבר. כשלא אומרים בפירוש זה לא נשמע. כשהם פזורים בין כולם, מהולים בין המספרים הגדולים, זה לא אותו הדבר. אבל כשמדווחים על אלף ילדים מתים, כשמספרים על בית ספר שקרס וקבר תחתיו אלף ילדים זה אחרת. כאילו המחזה שצפינו בו עד עתה מגובה עשרת אלפים רגל מתחיל לתפוס פוקוס וגורם לנו לראות מקרוב. כבר לא רואים את כל התמונה הרחבה, אלא רק חלק קטן אבל מפורט. כשמדברים על אלף ילדים מתים הדמיון מתחדד והעור מתחדד והקור חודר והבטן מתהפכת. ככה זה היה אצלי.

חורבות העיר טנגשן, 1976, 7.8, 90 שניות, רבע מליון הרוגים.

נכון להערב, בורמה-סין  120000:50000. לא סופי.

מאמצי החילוץ נמשכים. פעם ביום שומעים על עוד אדם שחולץ לאחר 60, 70, 80 שעות. חמישים אלף פחות אחד.

וכל זה בגלל ההומואים ובגלל ההתנתקות. חשוב לזכור שיש דין ויש דיין בעולם.