עם לבנון היתה מלחמה אבל אין שיחות שלום. ניסו את זה בפעם הקודמת אבל זה לא עבד. הסיבה הפשוטה היא שאין לבנון. בעל הבית זה מישהו אחר. רוצים לסגור עסקה בלבנון? דברו עם בעל הבית. בעל הבית בלבנון זה סוריה.
עכשיו מדברים עם סוריה. אבל גם סוריה איננה בעל הבית. רוצים לסגור עסקה עם סוריה? דברו עם בעל הבית. היום, בעל הבית זה איראן. הכל קם ונופל על פיה. אין טעם לדבר עם סוריה כשבעל הבית זה מישהו אחר. ילד, לך תקרא לאבא.
איראן כבר עושה רושם של בעל בית באמת. כזה שמחליט בעצמו מה לעשות. לא שליח של אף אחד. או שלא. לך תדע.
כך זה ממשיך הלאה והלאה. צריך לדבר עם בעל הבית. רק אם אתה מספיק חשוב, תוכל להתקבל אצל הבוס. ככל שאתה יותר נמוך בדרגה, תתקבל אצל הפקיד. אם אתה מנסה לרכוש מעמד, נסה להגיע לבוס. אין הרבה בוסים.
עכשיו השאלה היא למה לא מדברים עם הבוס. האם אנחנו מספיק חשובים כדי לדבר עם איראן, או שכמו סוריה, גם אנחנו רק פקיד שעובד אצל מישהו. האם רק אמריקה הבוס יכולה לדבר עם איראן? אולי רוסיה היא בעצם הבוס של איראן? פעם, בדור הקודם, זה היה ככה. היו רק שני בוסים גדולים, אמריקה ורוסיה. כמו שהעולם נראה היום, אני כבר מתגעגע לימים ההם.
בימים ההם, גם ישראל תמיד הייתה מדברת שלום. כמה שלא זממו וניסו להשמידנו, תמיד ישראל בשלה "אנו מושיטים יד של שלום לכל אויבינו". אז מה קרה? למה הפסקנו עם זה? כל הזמן אני שומע רק אזהרות ואיומים. איך זה שאנחנו לא מושיטים יד של שלום לאיראן וקוראים לה לנהל משא ומתן לשלום?
שיחות בין ישראל ואיראן? זה יהיה ספין. אפילו ספינה. או ממש אניה. וכולנו ננגב חומוס בטהראן. יש שם בכלל חומוס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
