כל הדברים גדולים כקטנים

יש אנשים שמקבלים פרס על מפעל חיים ויש כאלה שזכו בו על רגע אחד של תהילה. לכאורה הפרס לא כל כך הוגן. מעשה אחד, רגע אחד, לעומת מלאכת חיים שלמים. מצד שני, מי שתהילתו קצרה ונולדה ברגע יתקשה יותר לקיים אותה. זה כמו לזכות בפיס לעומת  התעשרות כדרך חיים.

יש תהילה של יצירה – שיר שהפך ללהיט נצחי. תהילה של גבורה – מעשה של חייל הראוי לציון לשבח. תהילה של מקרה – להיות האיש הנכון בזמן הנכון.  מעשה תהילה כזה יש בו מטיבו המעצים של המנוף. מעשה אחד של איש אחד ברגע אחד, והשפעתו מתמשכת ומשתרעת וחובקת רבים. זוכרים את הנס הקטן שתחב את אצבעו אל הסדק שנפער בסכר שהגן על הולנד?

לא תמיד הפרס הוא ראוי. לעיתים יש בו הרבה לא כלום. הופעה במהדורת החדשות המרכזית. תעודת הוקרה. לא משהו ללכת איתו למכולת.

מתי יודעים כי המעשה אכן ראוי לתהילה? כאשר הוא נשאר בזכרון הציבורי, תהא תמורתו  אשר תהא.

כחלק מהציבור הזוכר חשבתי שיש מקום לגמול למי שראוי. למשל, להעניק לו קצבה לכל חייו. למה לא? אילו הייתי מלך הייתי מצווה על קצבה כזאת. במקרים קיצוניים, אפילו הייתי מעניק לו את בתי לאשה. בימינו אלה, כשהכל ממוסחר ומתומחר, קיימת אפשרות אמיתית לתרגם את התהילה לתמורה. בפרט אם אתה חי בארץ גדולה ועשירה. גיבור לרגע בניו-יורק יכול להפוך למליונר בן לילה. מי שתהילתו בימים רחוקים יותר, בארץ קטנה יותר, יסתפק במועט או בכלום.

הדוגמא שחיה לנגד עיני כל העת היא של בני מסס, חייל גולני שטבע את הבטוי "העיניים של המדינה". הנה, אני ציבור זוכר. זוכר את אותו ראיון טלוויזיוני מוזר בשלהי מלחמת יום כיפור. חייל במראה מצחיק, עם כובע מוזר, לא צבאי, מדבר. והבטוי נכנס לשפה. אלף פעם השתמשו בו, לכל עניין ונושא, עד היום. מה עם זכויות יוצרים? (ולא משנה אם אכן הוא יצר את הבטוי. הוא ילד אותו והביא אותו לעולם). כשמישהו אומר "התחת של המדינה" הוא לא נהנה מאותה מטבע לשונית? מסס היה גם גיבור ותמצית של אותה מלחמה וגם תרם לשפה של כולנו בטוי שכזה. מגיע לו. זכרתי גם כי מספר שנים מאוחר יותר הסתבך במשהו ונכנס לכלא ואז חשבתי שמגיעה לו סוג של חסינות, כמו לחברי הכנסת או גיבורי השרדות. יש עוד כמוהו  אבל הדוגמא שלו הייתה הבולטת בזכרוני. החלטתי לכתוב דווקא עליו. על מה שאני, הציבור, זוכר.

הכנסתי את שמו של בני מסס לגוגל ויצאתי לדרך. ראשונה עלתה ברשת  כתבה בעיתון תל אביב. כתבה מקיפה וארוכה משנת 2003, ויש לומר הגונה. מסתבר שאכן הציבור זוכר ויש מה לקרוא.  אבל הדבר שהמם אותי היתה התמונה שבראש הכתבה. איש זקן ועייף כבן שבעים. והכותרת מספרת על גיבור בן 50. ואני לא מאמין ומתעצב כאחד.

והמציאה השניה בגוגל היא ידיעה ב Ynet ממועד מאוחר יותר, נובמבר 2006. שם, בין תמונות ותיקות יותר, של בני מסס הצעיר, מסופר כי האיש הלך לעולמו. שמחתי שקראתי את הידיעות בסדר הזה. שמחתי למצוא עוד הרבה ידיעות וכתבות קטנות וערך בויקיפדיה. שמחתי לראות שלא רק אני זוכר.

טבריה והחרמון - מזמן