אבל לא הקומפוזיציה והסיפור הפכו את היצירה למה שהיא אלא ונוס. הכל מתמקד בה, עם או בלי הניצבים שמסביב. במבחר חיקויים וטכניקות, רקמה, ויטראז' ופסיפס, זאת ונוס.
לא העירום, שכמוהו יש למאות ויפים ממנו, לא התנוחה עם הידיים המכסות על גופה שכמותן כבר נראו ביוון העתיקה, לא אלה עשו את ונוס למה שהיא. אלה הפנים. הפנים היפהפיות והמארכות עם המבט החולמני ורעמת השער הלוהט המתבדר ברוח. אלה שהביאו את ונוס להיכן שהגיעה.
הפנים הם שהקסימו את כל רואיהם
וכל חיקוי שמוותר על הפנים המקוריות, יוצר געגוע למקור.
בוטיצ'לי הצליח לגעת בסוד היופי הנשי כפי שאיש בתקופתו לא הצליח. הנשים שלו פשוט יפות. בפרט הן הולמות את הטעם של דורנו אנו. אם הנשים הדשנות משהו של רפאל מזכירות את התמונות מראשית המאה העשרים, הנשים של בוטיצ'לי הם ילדות הפרחים של שנות השישים.
הנשים של רפאל
הנשים של בוטיצ'לי
כשמוכרחים לבחור, באקראי, מבין הנשים, הרי שונוס היא לא סתם יפה אלא גם אלה וגם עולה מן הים, עירומה ביום הוולדה. אבל מה שעושה את ההבדל, לדעתי, הוא שערה המתבדר, הבלונדי-אדמוני, ארוך ושופע, אסוף לכאורה אך פראי וחופשי. חוץ מזה, אם לא ונוס אנחנו עם מדונה, ובניגוד למדונה של ימינו, למדונה של הרנסאנס אין הרבה פוטנציאל בתור גיבור תרבות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
