כל הזמן צצים אצלי רעיונות לכתיבה ואני אוסף אותם ברשימות אבל בסוף אני יושב וכותב בכלל על משהו חדש שצץ באותו הרגע. כך הולכת הרשימות וגדלות. בכלל, משהתרבו הקטעים, התחלתי להשתמש ב"קטגוריות". מדי פעם אני מוסיף קטגוריה חדשה. מהמבחר שמחכה אני יודע שתגיע קטגוריה בשם "נבואות זעם". הקטע הזה פותח אותה.
בתוך השאננות שלנו אנחנו מתעלמים מתהליכים שמתקיימים כל העת סביבנו – מעלינו, מתחתנו, מאחורינו ומצדדינו. גם בתוכנו. תהליכים סמויים לכאורה, שקטים, איטיים, מאפשרים התעלמות. ואז פתאום הם כאן. מתפרצים והורסים הכל. בהפתעה. במהירות. המהירות היא חלק מההפתעה. נדמה לנו כי תהליך איטי יניח מספיק זמן להתגלוּת ולהערכוּת. טעות. כשנבחין בו, הוא כבר קרה. אולי אפילו לא נספיק להבחין. כמו הבורסות בעולם. הכל יקרוס פתאום.
לא תגידו שאמרתי לכם. לא תספיקו. מה נעשה אם פתאום לא יהיה חשמל, או תקשורת, או מחשבים. מה נעשה ביום בו לא יהיה אינטרנט. אני יודע שכולם כאן מכורים. אבל כשימות האינטרנט, מה שבתוכו ימות איתו. כל הפוסטים האלה שנשמרים בשרתים של נענע. כל הבלוגרים האנונימיים, אלה שאתם קוראים ואלה שמגיבים. פתאום יקרע הקשר. כל החברים, הפרצופים ללא פרצוף, השמות המוכרים יעלמו. הכל יחתך. תשארו לבד בחושך. כשזה יקרה לא נספיק להפרד.
אז אני מקדים. נעמתם לי מאד .הכותבים והקוראים. נהניתי. התרגשתי. התאהבתי. מקווה שגם אתם. חיים מקבילים בארץ אחרת. אף פעם לא אדע מי אתם. אני אתגעגע. מעניין מה עוד יקרוס יחד עם האינטרנט. ומה ישאר. זהו.
בעצם, באותו האופן אפשר בכלל להפרד מהחיים, בכל הזדמנות. מי יודע? זה כמו להגיד תמיד שלום במקום להתראות. מחר יום חדש.
בינתיים, כל עוד העולם ממשיך והאינטרנט קיים, אני ממשיך לכתוב כרגיל.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
