כל הדברים גדולים כקטנים

"איך אני יודע שסיימתי לכתוב ספר? אם אני שומע איזו אנקדוטה, או פוגש אדם עם סיפור מיוחד, או נתקל בצירוף מלים לא רגיל, ואני לא חושב מיד – למי מגיבורי הסיפור הם יתאימו? למי אתן אותם?"

כך מתאר הסופר דויד גרוסמן את סיום תהליך הכתיבה ברומן "אשה בורחת מבשורה".

אני מכיר את זה. אמנם אינני כותב ספר ואין לי גיבורים לתת להם אך אני שומר לעצמי. ככל שאני מרבה בכתיבה אני כל העת מלקט לי אנקדוטות שכאלה ושומר אותן. עדיין אין בכיסי פנקס קטן ועפרון אך יש כל מיני תחליפים. בעבודה, אני שולח לעצמי אימיילים. בבית רושם על פתקים שהולכים ומתפזרים. לאחרונה גיליתי שבסלולר יש פונקציה שנקראת 'פתק' כך שאני יכול לרשום בכל מקום וזמן שהמכשיר בסביבתי. אולי עם הזמן אפילו אפתח מיומנויות סמסיות כמו של הצעירים שבינינו (היית מת). בכל מקרה בו עולה משהו בדעתי ואני לא ממהר לרשום אלא אומר "אזכור ואחר כך ארשום" כבר אין לי מושג על מה דיברתי.

מי שכותב רומן ממען את הדברים אל הדמויות והעלילה, משם ימשיכו בבא העת אל הקוראים. אני מדלג על השלב הזה. הדברים שאספתי ממוענים ישירות אל הקורא (גם אם אותו הקורא הוא אני בעצמי). חומרי גלם לא מעובדים זורמים ממני והלאה. זה אחד ההבדלים הגדולים בין כתיבת פוסט לכתיבת רומן. הפוסט לוקח פיסה קטנה – ומעביר. לוקח – ומעביר הלאה. פיסות עלילה, שברי דמויות, טעימות.

כשקראתי בספר חשבתי על אותן מציאות קטנות. פה ושם ניסיתי להפוך את התהליך. להגיד – זה בא מכאן, וזה משם. רק מדי פעם. רב הזמן אני קורא ושוכח מהעניין. אולי בקריאה שלישית.

"וכשאני נוסע מירושלים לכיוון מבשרת, ועל ההר מימין, בסיבוב מוצא, פורחות עשרות שקדיות בפריחה משגעת, ואני מסתכל בהן וסתם נהנה, ולא חושב מיד: אולי זה יהיה מראֶה, שאורה – אחת הדמויות שבספר – תראה כשהיא יוצאת להליכת הבוקר שלה? או אולי אילן, בעלה, יראה את השקדיות מהדרך ויצלצל לספר לה מהמכונית?"

כך ממשיך גרוסמן בתיאור.

יצירת רומן היא איסוף סבלני של פיסות כאלה, אבל הפיסות הן בסך הכל אבנים. הסופר אוסף את האבנים ובונה מהן בניין שלם. האבנים משתלבות זו בזו אך היצירה היא מה שהן עושות יחד. יחד עם המלט המחבר ביניהן, עם הפתחים, הדלתות והחלונות, המרפסות. בניה של רומן דורש כשרון ויצירתיות אך גם סבלנות. אין את המהלך המיידי של - חשבתי על משהו מעניין והנה אני מעלה אותו על הכתב, וגם מפרסם מיד, ואפילו זוכה לפידבק מידי. כתיבת "אשה בורחת מבשורה" ארכה חמש שנים. גישת הסבלנות ודחיית הסיפוקים היא אחרת מהבזקי הפוסטים. ואף על פי כן, משישב הסופר וניגש למלאכת הכתיבה הוא מתכוון לסיימה. הוא התחיל והוא יגמור והוא יזכה לתגובה והכרה.

מה שבאמת קשה להבין הוא מלאכה לדורות. מעשה שראשיתו היום וסופו בעוד דורות אחדים, הרבה אחרי שאנחנו כבר לא נהיה. הקתדרלות הנפלאות באירופה נבנו על פני מאות שנים. מישהו הגה ויזם ואולי התחיל במלאכה שסופה דורות אחריו. היום, אנחנו צופים במבנה המוגמר, אך מה עבר על דורות הבנאים? מתוך מושגי זמן אחרים נולדו אנשים לתוך שלד של מבנה ומתו כמה קומות וצריחים אחר כך. האם בעולם של ימינו אפשר למצוא שילוב כזה של סבלנות, הכנעה וראיה ארוכת טווח? כמה פרויקטים אתם מכירים שהאופק שלהם הוא בעוד מאתיים שנה? אתם מסוגלים בכלל לדמיין פרויקט שכזה? מה שעוד מסבך את הסיפור הוא העובדה שבמהלך השנים הבאות צפויים הדברים להשתנות כך שהתכנון בן ימינו יראה מיותר, מיושן ומופרך. דווקא המהירות שבה קורים הדברים בימינו והשנויים התכופים מונעים כל תכנון לאופק של מאות בשנים.

זה מזכיר את הפתגם היפה

הדואג לימים - זורע חיטה,

הדואג לשנים - נוטע עצים,

הדואג לדורות - מחנך אנשים

ולאחר מחשבה נוספת, ועוד אחת, נדמה לי שהכי טוב לדאוג לימים. ועוד יותר טוב לא לדאוג בכלל.

אבל ידרשו דורות של חינוך עד שכולם יבינו זאת.

.