הזכרתי כאן התלבטות בין שתי אופציות שבמקרה הקיצוני הן הפכים גמורים.
האחת, להשאיר חותם ברור. לעשות, ליצור, לבנות כך שמעשה ידינו ישאר כאן הרבה אחרינו. זהו בעצם מעשה של שנוי העולם. נגיעה באלוהות. מעל לכל יש בה חיי נצח. גל אבנים פשוט שאַרים בעצמי או שיונח על קברי, ישאר על עמדו אלפי שנים. נצח. גל אבנים מפואר יתבלט על פני האחרים. פירמידה ענקית, ארמון מפואר, חומה אדירה, תעלה עצומה. מפעל אנושי המשאיר את חותמו יפנה ישירות לכל דור בעתיד. זאת הדרך לנצח את זמניותם של החיים.
האחרת היא ההיפך הגמור. מתוך קבלה שלמה של הארעיות שלנו. מתוך הכנעה אל הסביבה, אל העולם המקבל אותנו אליו כשאנו נולדים, אנחנו מחזירים אותו כפי שקיבלנו. נזהרים שלא להשאיר שריטה או סימן. כמו חדש. ברוח הפתגם האומר "לא קיבלנו את העולם בירושה מהורינו אלא בהשאלה מילדינו".
מעשה הבריאה של חותם לדורות הוא כל כך משמעותי שבימינו הוא משמש כאחד מסממני השלטון והריבונות. אפילו מרפסת אסור לסגור בלי היתר מהשלטון. אנו עולים לרֶגל אל הר שנוסעים קדמונים חרתו עליו את שמם אך אסור לנו לחרות עליו את שמנו. ניסע לארץ רחוקה לחזות בעיר מערות שנחצבו בהר ושמשו למגורים, אך נסו לחצוב לכם היום מערה למגורים. האיסורים הללו לא באים חלילה כדי לתמוך בגישה האחרת, של שמירת המצב הקיים. תחת דגל הריבונות מתבצעים מפעלים אדירים שיעמדו לדורות, גם אם יהוו בכיה לדורות. מנהרות וגשרים, סכרים ומגדלים, מחצבות ומה לא. מעולם לא רשמנו, בני האדם, את קורותינו בצורה ברורה ובולטת כל כך.
מה יכולים להציג האנשים ללא נצח? איזה עדות לדורות הקודמים? אין להם ארמונות מפוארים. רק ארמונות חול שנשטפים עם הגלים למחרת היום. כמה יערות, בעלי חיים, מעיינות ונחלים זורמים, אויר נקי. זהו בערך.
הנטיה הראשונה שלנו היא לבחור באפשרות הראשונה. קשה מאד לקבל ולחיות בשלום עם השניה. החלק הקשה ביותר הוא להסכים להכריז על עצמנו כבני חלוף. אם נצליח, כבר לא נצטרך להתאמץ כדי לשמור על העולם של ילדינו.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
