מנויי "הארץ" הבחינו בשבוע שעבר בבחורה נאה וחייכנית על שער המוסף (כאן היה אמור להופיע קישור לכתבה, אלא שאתר הארץ הוא אתר מתעדכן, ומוליך תמיד למוסף האחרון בלבד, כאילו נצמד ממש למהדורה המודפסת ויחד אתה ממשיך למֵיכל המִחזור. מזל שהספקתי להוריד כמה תמונות). בתוך המוסף הופיעה כתבה עליה, והופיעו עוד כמה תמונות שלה. כל תמונה חושפת מראה מעט שונה, אך תמיד, בחורה יפה, ומעבר לכך, חייכנית ונעימה. ככל שנתין להתרשם מתמונה וממראה, היא ממש חמודה. העניין הזה מעורר מחשבה.
שמה של הבחורה – אסמה אסד. אשתו של נשיא סוריה. אחרי ההתרשמות הראשונית ממנה צריך לחבר אותה לתוך התמונה הכוללת, וזה לא מסתדר. כמו חלק לא מתאים בפאזל. איך היא מתחברת לציר הרשע ולאויבינו האכזריים? איך נצא למלחמה כדי לפגוע בה? כבר כתבתי שכאשר האויב לובש פנים אנושיות, כאשר הוא כמונו, אחד מאיתנו, קשה לו מאד להמשיך ולהיות אויב. מה נעשה עם האשה הזאת?
בשונה מהמהדורה המודפסת, בזו האלקטרונית יש גם תגובות. לפי מה שראיתי שם, החיוך שלה לא עושה רושם על המגיבים. להיפך. הם כועסים על "הארץ" על שהוא מעניק פנים אנושיות לאויב. יש ממש בטענה הזאת. כאשר האויב הוא בנאדם כמוך, אתה מהסס ולא רוצה לפגוע בו. זה טוב ב"עת לעשות שלום", ורע ב"עת לעשות מלחמה". מלחמה זה רע בכל מקרה, אבל לא בדיוק שואלים אותך.
גם השבוע, מתייחס מוסף הארץ לפני האויב, ועוד בשתי כתבות שונות. האחת, על בנו של מנהיג בחמאס, המבקש מקלט בארה"ב ומתאר ממקור ראשון את הרֹע של החמאס. כתבה כזאת היא שילוב של שתי אסכולות, האחת - תיאור ממקור ראשון, מבפנים, עד כמה האויב שלילי ורע, והשניה – דרך עיני (או יותר מדויק "מבעד למשקפי") האויב החוזר בתשובה, בהחלט ניתן לראות סוף סוף את הצד האנושי והחיובי אשר מסתתר כמעט כל הזמן, כמעט אצל כל אחד, גם אם הוא האויב.
בכתבה אחרת מתוארת אמנית בת איראן, גם היא עברה לארה"ב, והיא מספקת בדיוק את אותן שתי נקודות מבט. הנה, היא אומרת על הרעלה "יש מתח כשהגוף כולו עטוף. ברגע שנוצר קשר עין, זה ארוטי ועוצמתי לאין שיעור. עד היום יכול להיות לי רעד בכל הגוף רק ממבט אחד של גבר", ומתקשרת מיד ומשלימה את חזון הרעלה השקופה.
שילוב האסכולות הזה, היוצר "אויב מחמד", הוא נחמד, מפיח תקווה, אבל אינני יודע מה הוא משקף. יש לא מעט ישראלים החיים מחוץ לקונצנזוס, בין כמבקרים מחמירים ובין כשוללים מוחלטים, והם מאומצים באהבה ע"י גורמים שונים בעולם. עמדתם נשמעת, בהיותם "מכאן", ישראלים אבל אחרים. כמי שנמצא בפנים, אני יודע עד כמה העמדות שהם מציגים הן חסרות משמעות בתהליך הפנימי, המקומי. אני מנחש שכך הדבר גם לגבי הצד השני.
אה, ומצאתי עוד תמונה של אסמה אסד שלא הופיע בכתבה. את הסכסוך במזרח התיכון זה לא פותר, אבל את החידה מהשבוע שעבר - כן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
