כל הדברים גדולים כקטנים

באיחור אני מביא את רשמי מטקס הפתיחה של האולימפיאדה. כמו לקבל היום את העיתון של אתמול. ככה יצא. הכל בגלל שלא הצלחתי למצוא תמונה מתאימה לפוסט שהוא קודם כל ויזואלי. הנה סיכום לא אקטואלי. מחר אכתוב על המלחמה בגיאורגיה.

אי אפשר להשוות בין מי שצופה באירוע ספורטיבי כמתבונן מהצד לזה שתומך ומזדהה עם אחד הצדדים. כך למשל הופך ענף ספורט נידח למלהיב כאשר משתתף כו נציג ישראל, ומאבד את זוהרו החל משלב בו נשר הספורטאי שלנו. על כן, טקס הפתיחה ומצעד המשלחות הוא החלק המשעמם ביותר במשחקים, ואמנם אף פעם לא צפיתי בו.

אבל מה כאשר מתעוררת הזדהות? אז הופך האירוע למעניין ומרתק. ומה במצעד הארוך מעורר הזדהות? הספורטאיות היפות. בהיתי לתומי במשלחת כשהבחנתי בחיוך צחור שיניים ומאיר עיניים. התאהבתי בספורטאית. אינני זוכר מהיכן היא ואיך היא נראתה, כי מיד באה אחת אחרת. והתאהבתי בה ממבט ראשון. מצעד אינסופי מכל קצווי הגלובוס, אנשים צעירים בריאים ונמרצים מכל המינים והצבעים. וכמה יפהפיות? בצבעי זהב ושוקולד ולבן ופחם, עם חיוך זוהר ושמחה ואנרגיה. בכל רגע אני מספיק לחטוף מבט ולהתאהב בספורטאית יפהפיה מאי שם, וכבר היא יוצאת מהמסך (לנצח?) ובמקומה יפהפיה חדשה, ואני שוב מתאהב. מתאהב בקצב של מאה ועשרים בשעה.

כיביתי את ההתנגדות. מאה ועשרים מדינה. מהודו ועד כוש. הצטרפתי למצעד. המשכתי לצפות והפעם מתוך הזדהות. ויש מה לראות.

כל משלחת נראית אחרת. תחילה בחירת המלבושים. משלחות מאיי האוקיינוס השקט בחולצות צבעוניות, פרחוניות, כמו תייר טיפוסי.

האפריקאים וצאצאיהם באמריקה, צבעוניים, תוססים, פרועים, חסרי עכבות, כמו ברחובות הארלם.

המעונבים, חנוטים בחליפות, צועדים באיפוק מה.

אלו המתקשים לפרוץ מעצמם, מנופפים לנשיא שבא לכבד את הטקס. אולי מתביישים בנוכחותו, כמו נערים בנוכחות ההורים.

גם הסינים (הו, כמה סינים) מאופקים. כולם מסתכלים בהם.

משלחת טוגו במדים מפוספסים כמדי אסירים. כמפגינים המייצגים את יוצאי המחנות.

בנות הונגריה, בחליפות ורדרדות וכובעים כאילו קנו במבצע את המלתחה הישנה של מלכת אנגליה.

לטביה – בכובעי מצחיה וטרנינג אדום נראים כמו משלחת העובדים הזרים.

ודרא"פ – מראה לכל העולם כי אפשר להגיע גם לאולימפיאדה בקרוקס.

הצועדים, ככל האדם. עצורים, עגומים, מחויכים, משוחררים, רוקדים, מתפרעים.

כל מה שצריך כדי להנות מהמצעד הוא לאהוב להתבונן באנשים. כמו יושבי בית הקפה העוקבים אחר העוברים והשווים.

כל השחקנים והספורטאים צועדים ומצלמים. רובם בפלאפונים. והנה אחד הולך ומדבר. במשלחת של איחוד האמירויות. ראיתי אותך. כולם ראו אותך.

לפני כל משלחת צועדת דיילת סינית נאה (אותה הדיילת משוכפלת שוב ושוב?), בידיה שלט נישא וגבוה עם שם המדינה. מיד אחריה הדגלן – הספורטאי שנבחר. בראש משלחת סין כדורסלן ה NBA. עומד מאחורי הדיילת, עם השלט הגבוה, והיא אפילו לא מסתירה לו את שדה הראיה.

צועדות המדינות לפי שמן –

הנה קונגו

והנה הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו

ועכשיו – אבו קונגו המקורי

ואחריו – קונגו המקורי האמיתי.

גם הדגלים, לא נראה שמתקטננים שם בזכויות יוצרים, אחרת עלולה להיות עילה לעוד מלחמה אי שם. ושאלת השאלות, האם רומניה גנבה את הדגל מצ'אד? או להיפך? ושל מי הסטראוטיפ.

בכלל, חשבתי, לאן נעלמו מדינות אירופה? איכשהו התרגלנו שאירופה היא העולם. היא המרכז והראשית והאחרית.  אבל כאן, באולימפיאדה, בין אירופאית אחת לאחרת עשר מדינות מכל חלקי תבל. כמו באו"ם. מיעוט.

מרגע שהתחלתי לעקוב אחרי כל משלחת ומשלחת, כל פנים ופנים, הכל הפך מעניין, וערוץ 1 הפך מעצבן. עשרים פעם חסות וחסות. וזה לא שטח מת בשידור, פסק זמן או המתנה לכדור חוץ. זה על חשבון משלחת או שתיים. וכל מדינה היא עולם ומלואו (למרות שזה לא נכון). מי מחליט שלראות את הספורטאים מטרינינדד וטובאגו זה לא חשוב? כל ארוע מעניין. כל ענף ספורט חשוב. כל ספורטאי הוא גיבור. פה ושם גם טעויות קלות. פעם טעות בגיאוגרפיה, פעם טעות בשמיעה. ערוץ 1 הזקן, שמע אנדורה וכך למדנו שאנגולה היא מעצמת דיוטי-פרי. קניון אחד גדול. והנה הארה מעניינת מפי הפרשנים. מספר מדינות איים זעירות באוקיינוס השקט כמו ונואטו נמצאות על שונית אלמוגים נמוכה מאד וצפויות תוך שנים מספר להעלם תחת פני הים. ומה מטריד את הפרשן ? כך יעלמו להם עוד כמה מהתומכות המעטות בישראל. וכל זה למדנו במצעד המשלחות.

היום קראתי שבערוץ יורוספורט המתחרה הסבירו שהרץ הפלסטיני בכושר כי הוא מתאמן בלברוח מהפצצות הישראליות. אז אולי ניתן עוד צ'אנס לערוץ הישן והטוב שלנו.

תם הטקס. לעולם לא אדע באיזה ספורטאיות התאהבתי, אבל מה שנחרת בזכרוני הוא צבעי הזהב והשוקולד.