בסוף השבוע התפרסמה ב"הארץ" כתבה על צ'צ'ניה. מקום מאד לא מלבב. אם תמונה כן שווה אלף מילים הייתה זאת התמונה שלוותה את הכתבה בה מופיע הנשיא רמזאן קאדירוב.
בתמונה, ראש כנופיה שקיבל מדינה, בסגנון סדאם חוסיין (יותר נכון, נוסח עודאי וקוסאי למי שזוכר, שכן זהו כבר בנו של). כל הסטריאוטיפים העולים בדמיונכם למראה התמונה הזאת הם כנראה נכונים.
צ'צ'ניה אינה מדינה עצמאית. היא רפובליקה המהווה חלק מהפדרציה הרוסית. קאדירוב הוא לא בדיוק שליט בובה, אלא קרוב יותר לראש הכנופיה מקומי המציית לבוס הגדול ונהנה מחסותו. הפנים הללו של רוסיה אינן מקריות. זאת רוסיה של היום מתחת למסיכה ההולכת ומוסרת מפניה, יחד עם הכפפות.
מדוע המלחמה בגיאורגיה היא האירוע הגיאופוליטי החשוב ביותר מאז נפילת התאומים? כי היא מרימה את המסך מעל רוסיה החדשה. עם קריסת ברית המועצות נולדה החשיבה המטופשת המתבטאת ב"קץ ההיסטוריה". שיטה אחת (הקפיטליזם) זכתה בנצחון מוחץ והעולם הפך חד-מעצמתי. ואותה חד-מעצמה נהגה בשחצנות וכוחנות. עד שהתהפך הגלגל. כעת, ארה"ב הפכה לשק חבטות, השיטה הכלכלית שלה, איך לומר, לא ממש מנצחת. הצבא שקוע בעיראק, מדמם כסף, אנשים ותמיכה ציבורית. מוכה בכל החזיתות, מוחלשת מבפנים ומבחוץ, היא מתכנסת ללקק את פצעיה. כעת רוסיה נושאת את דגל השחצן והבריון. הכפפות, הנימוסים והאיפוק המערביים זזים הצידה. הבריון חזר, והשריף שרוע במיטת חוליו.
כשגיאורגיה הייתה גרוזיה, הייתה זאת מדינה בסגנון הקווקזי המטורף. מי רוצה להסתבך עם הגרוזינים? היצוא העיקרי שלהם לברית המועצות היה הרודן סטאלין. כעת, פנתה גיאורגיה לדרך המערב המעודנת והאריה הפך לחתלתול שנבעט. פודל. מאזן הכוחות הברור והתוצאה החד משמעית השאירו את רוסיה עם תיאבון גדול. היא מכה במערב להנאתה, ואין פוצה פה ומצפצף. פניה לכל הכיוונים. צפונה אל הקוטב, דרומה אל הים החם ואל שדות הנפט. חוזרת וכובשת השפעה. בעל בית שהשתגע. סוף סוף ביג'י יומה.
איראן, מדינה גדולה למדי, עצמאית למדי וחצופה למדי. לא מתרגשת מאיומי ארה"ב, ממשיכה בדרכה ומחזירה איומים, בוחשת בכל ואוספת לקופתה מאה מיליארד דולר בשנה משדות הנפט. אם איראן כך, מה ירתיע את רוסיה? זאת, מצטרפת להרתעה האיראנית, מתייצבת לצידה ומאחוריה, מחמשת אותה ומקדמת את תכנית הגרעין שלה. והכל כדי להכות במערב.
השיטה הכלכלית שקרסה החזירה את הכח לאלה השולטים במקורות האנרגיה וחמרי הגלם, נכנעה לאלה המייצרים כח אדם זול. המערב חלש וחולה. ועייף. בעיקר עייף. ובכל הפוסט הזה אין מילה אחת טובה.
וכל זה, חוץ מהצרות הרגילות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
