כל הדברים גדולים כקטנים

מה ההבדל העיקרי בין אמנות הסיפור – ספר, מחזה, סרט, ובין המוסיקה? הרי שניהם, בשונה מהציור, הם חוויה על הזמן, עם התחלה, אמצע וסוף - שאחריו נשאר רק טעם של זכרון.

את הראשונים, אנחנו בדרך כלל הופכים לחוויה חד פעמית. בדרך כלל מתחילים ומסיימים ספר, ורק לעיתים רחוקות חוזרים אליו שוב. לכן קיימות ספריות השאלה לספרים ולסרטים. הסיבה העיקרית לחד פעמיותו של הסיפור היא הספוילר. אובדן גורם ההפתעה. סיפור טוב מגדיר את עצמו בצורה מאד מדויקת, ולוקח אותנו למקום מאוד מדויק וצפוי וכך יכול לשלוט בנו ולהפתיע אותנו כרצונו. ודאי וודאי סיפור מתח, אך לא רק. כל בדיחה מסתיימת בפואנטה (ואלה שלא, הפואנטה היא בחוסר של הפואנטה הצפויה). היצירה הסיפורית הטובה מצליחה להפתיע אותנו ולעשות את עצמה לחוויה בלתי צפויה. יצירה צפויה הופכת להיות משעממת. עם כל ההסתייגויות הנובעות מצמד המילים "בדרך כלל", קריאה שניה, או צפייה שניה בסרט, מאבדת מערכה. ההנאה העיקרית – ההפתעה, היא בהגדרתה חד פעמית. קריאה או צפייה שניה, ושלישית, ועשירית היא חוויה מסוג אחר. היא כבר עוסקת בהתאמה של היצירה לציפיה. המתח כאן הוא בין הציפיה לידוע ובין ההתממשות שלו. ובחוויה מהסוג הזה אין שניה למוסיקה. המוסיקה מוצאת את דרכה להדהד בתוכנו, וליצור חיבור בין המסלול הפנימי לצליל החיצוני, ממש כמו שני פסי הריצ'רץ' ההולכים ומשתלבים. המוסיקה היא הציפיה למוכר. לכן ככל שנרבה ונשמע יצירה אהובה ההנאה רק תלך ותגדל. כי מה שנותר בסופה של שמיעה הוא זכרון של הנאה אשר ממתין למימוש מחודש. כמו כל הנאה חושית. אין כמו הנאה ממוסיקה מוכרת צפויה ומוכנה.

(צריך לומר כאן כי ישנה סיבה נוספת שהמוסיקה היא אמנות "חוזרת" לעומת הספר או הסרט החד פעמי. המוסיקה הפונה לחוש השמיעה יכולה לשהות ברקע וללות אותנו בכל עיסוקינו במשך היום – בעבודה, בנסיעה, באהבה ואפילו בשינה. הספר דורש תשומת לב מלאה, ולכן קמו לו מתחרים רבים. תשומת הלב שלנו לא ניתנת בקלות.)

לכן, בהופעה חיה, החוויה נוצרת מתוך ציפיה דרוכה לשיר המוכר, והשחרור והאקסטזה שבתוך החיבור והמפגש עמו. הופעה חיה, שהיא חוויה חושית טוטאלית, וכרוכה לעיתים בתשלום כספי נכבד, תמלא את יעודה כאשר תפגיש אותנו עם השירים והביצועים המוכרים. השירים שכבר נושאים מטען משמעותי של זכרון וחוויה. (כמובן "שירים" הוא שם כללי ליצירה מוסיקלית מכל סוג). ולכן, בהופעה של אמן מפורסם, העיקר הוא  המפגש והביצוע של השירים המוכרים אשר הפכו אותו למפורסם. הכנסתם של שירים חדשים כמעט לעולם אינה מהנה ואינה מתגמלת ועל כן מיותרת. אמן המבקש להופיע ביצירה חדשה חייב לדאוג לכך כי תהפוך לידועה ומוכרת לפני שיעלה אותה על הבמה. זהו התפקיד האמיתי של המוסיקה המוקלטת. הכנה לדבר האמיתי, ולא שחזור ומיחזור שלו. לכן,  הדבר הנכון ביותר עבור אמן הופעות הוא להפיץ, להפיץ ולהפיץ. להעלות את שיריו החדשים על הרשת, להביא אותם לכל אוהביו וגם לאלה שאולי יהפכו לאוהביו, ולהכיר ביניהם. את התמורה יקבל בהופעה, כאשר יוכל להשמיע אותם ועדיין לתת לקהל תמורה מלאה. (וכן, אני יודע שיש גם מוסיקה שהיא חד פעמית, וכאן אני שוב מגייס את הצמד "בדרך" ו"כלל").

לכן ההנאה וההתרגשות הגדולה במופע של פול מקרטני, שהוא ורק הוא יכול להתחבר אל הביטלס הפנימי שלנו. לכן המחיר של החוויה מוצדק. ולכן הורדה של השירים לפני ואחרי היא מוצדקת לא פחות.

רק עם אריק אינשטיין אני לא יודע מה לעשות. אני מאד אוהב אותו, אבל הוא לא אוהב להופיע. אולי אקנה תקליט שלו כדי לעזור לו להתפרנס? למרבה המזל, מסתבר שהאמרגן שלו ממילא רימה אותו כל השנים ולקח את הכסף לעצמו. אז אפשר להוריד גם את אריק. אוראנג' כבר תתגמל (תגמלה) אותו, וזה, תאמינו לי, רק בזכות השירים שכולם אוהבים לשמוע.

ושנה טובה לכולם