כל הדברים גדולים כקטנים

בסוף השבוע, כתבה על השחקנית עפרה ויינגרטן שהסתבכה ונפלה גם בענייני כספים וגם בחיים בכלל והגיעה לכדי פשיטת רגל וכמעט פשיטת יד.

והנה משפט שצד את עיני.

"השוטר אמר לי: 'יש לי צו מאסר נגדך, אבל אני לא יכול לקחת לכלא את עפרה מפרפר נחמד'".

 ואין כמו המשפט הזה והסיפור הזה כדי לטעת תקווה בלב. כי תארו לעצמכם את ההיפך. תארו לכם שהשוטר לוקח למעצר את עפרה מפרפר נחמד. כנסו לרגע לנעליו של השוטר. אתם נשלחים לבצע מעצר והנה לפניכם פרפר נחמד. ואתם בדילמה. מצד אחד, החוק. והתפקיד. והמשימה. והסדר החברתי. ואתם צריכים למלא את הפקודה ולקחת את עפרה למעצר. ומצד שני אתם אומרים לעצמכם -"זאת עפרה מפרפר נחמד". אם אקח למעצר את פרפר נחמד, איזה טעם יהיה לחיים? ובשביל מה כל זה? ולאן תלך הילדות? ומה על החלומות? ומתוך הדילמה האמיתית, בין זכרון ילדות צבעוני ובין מסגרת של מדים וחוק וסדר, השוטר הזה בחר בחלום הילדות.

 ואיך אפשר שלא לחייך ולהתמלא תקווה לנוכח סיפור כזה?